כִּֽי־יָק֥וּם עֵד־חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה׃

הפסוק עוסק במקרה שבו קם עד חמס, עד שקר, להעיד באדם דבר של סרה. רש״י מבאר ״לענות בו סרה״ - דבר שאינו, שהוסר העד הזה מכל העדות הזאת, וזה קורה כאשר עדים אחרים מעידים שהעד היה עמהם באותו יום במקום אחר, ובכך מוכיחים שעדותו שקרית. זהו יסוד דין ״עדים זוממים״ הנמשך בפסוקים הבאים. אבן עזרא מפרש ״סרה״ בקצרה כמו עדות שווא. אונקלוס מתרגם ״עד חמס״ - ״סהיד שקר״, עד שקר, ו״סרה״ - ״סטיא״, סטייה. הפסוק פותח את הדיון כיצד מתמודד בית הדין עם עדים המנסים להפליל אדם בעדות כוזבת.