וְזֶה֙ דְּבַ֣ר הָרֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־יָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וָחָ֑י אֲשֶׁ֨ר יַכֶּ֤ה אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ בִּבְלִי־דַ֔עַת וְה֛וּא לֹא־שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם׃

הפסוק מגדיר מיהו הרוצח הזכאי לנוס אל עיר המקלט ולחיות בה: מי שהכה את חברו בבלי דעת, בלא כוונה, והוא לא היה שונא לו מקודם. התנאי הכפול הזה - חוסר כוונה מזה וחוסר איבה קודמת מזה - הוא שקובע שמדובר בהריגה בשוגג. החזקוני מבאר את המילים ״בבלי דעת״ כפרט הבא למעט מי שהתכוון להרוג בהמה ובטעות הרג אדם, שאף הוא נחשב שוגג לעניין זה. אונקלוס מתרגם ״בבלי דעת״ - ״בלא מנדעיה״, בלי ידיעתו. עיקר הפרשה בא להבחין בין הורג בשגגה, הזכאי למקלט, לבין רוצח במזיד.