כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי־יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ׃

כי תבנה בית חדש. אִם קִיַּמְתָּ מִצְוַת שִׁלּוּחַ הַקֵּן, סוֹפְךָ לִבְנוֹת בַּיִת חָדָשׁ, וּתְקַיֵּם מִצְוַת מַעֲקֶה, שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וְתַגִּיעַ לְכֶרֶם וְשָׂדֶה וְלִבְגָדִים נָאִים, לְכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ (תנחומא):

מעקה. גָּדֵר סָבִיב לַגַּג, וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "תְּיָקָא", כְּגוֹן תִּיק שֶׁמְּשַׁמֵּר מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ:

כי יפל הנפל. רָאוּי זֶה לִפֹּל, וְאַעַ"פִּ כֵן לֹא תִתְגַּלְגֵּל מִיתָתוֹ עַל יָדְךָ, שֶׁמְּגַלְגְּלִין זְכוּת עַל יְדֵי זַכַּאי וְחוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּב (ספרי):

אֲרֵי תִבְנֵי בֵּיתָא חַדְתָּא וְתַעְבֵּד תְּיָקָא לְאִגְרָךְ וְלָא תְשַׁוִי חוֹבַת דִין דִקְטוֹל בְּבֵיתָךְ אֲרֵי יִפֵּל דְנָפֵל מִנֵהּ

כי תבנה בית חדש. נדבקה זאת הפרשה אחר שנלחמו והם בארץ החל במצות הבית:

מעקה. טעמו ידוע מהקום (ס״‎א מהמקום) ואין ריע לו ומדקדק הוציאו מגזירת עקת רשע והביא עצמו בעקה:

הנופל. נקרא על שם סופו וכן יומת המת וכן ובגדי ערומים תפשיט ויתרוצצו הבנים ומלות רבות לאין מספר נקראו על שם סופם ולא נדע אם כן דרך הלשון. או הוא דברי נבואה כמו וירדוף עד דן עד נחל אשכול על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ואחר מצות הבית מצות הזרע והנטע כי אחר שהוא בארץ ובנה בית וזרע:

מעקה - אין לו חבר בתורה, כמו מגזרת מַעֲשֶׂה מַרְאֶה הוא. אבל עקת רשע, תעיק העגלה, מעיק תחתיכם, מגזרת שב קם הם.

כי תבנה אין לי אלא בונה לוקח מחברו או נותן לו במתנה מנין ת״‎ל בית מכל מקום.

ועשית אם עשהו ונפל עליו לעולם לעשותו ונסמכה כאן לומר אחר שילחמו והם בארץ יתחילו במצות הבית ואחר כך במצות הזרע והנטע.

ולא תשים דמים בביתך לרבות כל דבר המזיק כגון כלב רע וסולם רעוע.

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְגוֹ׳ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ. מִלְּשׁוֹן רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת לב) שַׁבְקֵיהּ לְרַוְיָא דְּמִנַּפְשֵׁיהּ נָפֵל, כָּךְ תֵּיבַת ״מִמֶּנּוּ״ שָׁב אֶל הַנֹּפֵל, וְאָמַר זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹּאמַר: וְכִי הַמַּעֲקֶה מְבַטֶּלֶת הַגְּזֵרָה כַּאֲשֶׁר זֶה רָאוּי לִפּוֹל? עַל כֵּן אָמַר שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן, כִּי אַתָּה לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי מִי שֶׁדָּמָיו בּוֹ וְרָאוּי לִפּוֹל לָמָּה יִהְיֶה זֶה בְּבֵיתֶךָ, וּמִכָּל מָקוֹם הָרָאוּי לִפּוֹל לֹא יִנָּצֵל עַל יְדֵי הַמַּעֲקֶה, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ, מִנַּפְשֵׁיהּ נָפִיל, אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם מִישׁוֹר. אֲבָל אִם לֹא תַעֲשֶׂה מַעֲקֶה אָז יִפּוֹל מִמְּךָ וְלֹא מִמֶּנּוּ מֵעַצְמוֹ, וַה׳ רָצָה שֶׁהוּא עַצְמוֹ יַפִּיל אֶת עַצְמוֹ כִּי מִיָּדוֹ הָיְתָה זֹאת לוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, ״מִמֶּנּוּ״ שָׁב אֶל הַמַּעֲקֶה, כִּי הָרָאוּי לִפּוֹל יִפּוֹל אֲפִלּוּ מִן הַמַּעֲקֶה, וְאֵין הַמַּעֲקֶה מַצֶּלֶת כִּי אִם הַבִּלְתִּי רָאוּי לִפּוֹל.

וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (תנחומא תצא א): אִם קִיַּמְתָּ מִצְוַת מַעֲקֶה תִּזְכֶּה לְכֶרֶם, מַה עִנְיָן הַמַּעֲקֶה אֶל הַכֶּרֶם? אֶלָּא לְפִי שֶׁהַיַּיִן מַפִּיל אֶת הַשִּׁכּוֹר, כִּדְמַסִּיק בַּיַּלְקוּט: מַה הַגֶּפֶן בּוֹצְרִין אוֹתוֹ וְהוּא שׁוֹתֵק וְאַחַר כָּךְ מַשִּׂיגִין לְאָדָם וּמַפִּילִין אוֹתוֹ כוּ׳, עַיֵּן סוֹף פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב (מ קמו), לְפִיכָךְ דַּוְקָא אַחַר עֲשִׂיַּת הַמַּעֲקֶה הַמַּצֶּלֶת מִן הַנְּפִילָה תִּזְכֶּה לְכֶרֶם וְלֹא קוֹדֶם לָכֵן, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ, רֶמֶז לַדָּבָר, ״כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל״ סוֹף תֵּיבוֹת עוֹלֶה לְמִסְפַּר יַיִן. וְתֵדַע כִּי פָּרָשַׁת שִׁלּוּחַ הַקֵּן מַתְחֶלֶת בְּכָ״ף וּמְסַיֶּמֶת בְּמֵ״ם, דְּהַיְינוּ בֵּין הַכֹּל סָמֶ״ךְ, וְכֵן פָּרָשַׁת מַעֲקֶה וְכֶרֶם מַתְחִילוֹת בְּכָ״ף וּמְסַיְּמוֹת בְּמֵ״ם, עַל שֵׁם ״סוֹמֵךְ ה׳ לְכָל הַנֹּפְלִים״ (תהלים קמה יד), כִּי בְּשִׁלּוּחַ הַקֵּן הֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו: עֲלֵה לַבִּירָה וְהָבֵא גּוֹזָלוֹת, וְעָלָה וְנָפַל וָמֵת, הֵיכָן אֲרִיכוּת יָמָיו שֶׁל זֶה? וּסְמָכוֹ ה׳ לִתֵּן לוֹ אֲרִיכוּת יָמִים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוֹךְ (חולין קמב.). וּבַעֲשִׂיַּת מַעֲקֶה סָמַךְ לְכָל הַנֹּפְלִין הָרְאוּיִין לִפּוֹל. וּבְ״לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם״, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּזְרַע חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן בְּמַפּוֹלֶת יָד (ברכות כב.), וְעַל יְדֵי זֶה יִגְרוֹם לוֹ תּוּקַד אֵשׁ (קידושין נו:). אָמְנָם כְּשֶׁאֵינוֹ זוֹרֵעַ עַל זֶה הָאֹפֶן, סָמַךְ ה׳ לְכָל הַנֹּפְלִים בְּמַפּוֹלֶת יָד. וְקָרוֹב לָזֶה פֵּרֵשׁ הָר״י בַּעַל הַטּוּרִים. וּמִתּוֹכוֹ תִּרְאֶה מַה שֶּׁהוֹסַפְתִּי מִשֶּׁלִּי.