וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ {ס}

הכתוב חותם את מתנות העניים בנימוק החוזר: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן אנוכי מצווך לעשות את הדבר הזה. אבן עזרא מבאר ש״וזכרת״ כאן דבוק ומוסב על מצוות הנתינה ״לגר״ - כשם שאתה היית עבד במצרים וה׳ הוציאך, כך עליך לתת מיבולך לגר, ליתום ולאלמנה. התורה חוזרת על זיכרון העבדות במצרים כיסוד למצוות החמלה על החלש: הזכרון של השעבוד והגאולה מעורר את הלב לנהוג בנדיבות כלפי הנצרכים, ולראות בהם שותפים ביבול השדה והכרם. בכך מסתיימת סדרת המצוות החברתיות שבפרק, המושתתות כולן על רגישות לחלש ולזר.