וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית ׀ כׇּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃

מראשית. וְלֹא כָל רֵאשִׁית, שֶׁאֵין כָּל הַפֵּרוֹת חַיָּבִים בְּבִכּוּרִים אֶלָּא שִׁבְעַת הַמִּינִין בִּלְבַד, נֶאֱמַר כָּאן "אֶרֶץ" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים ח') "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגוֹ'", מַה לְּהַלָּן מִשִׁבְעַת הַמִּינִים שֶׁנִּשְׁתַּבְּחָה בָהֶן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַף כָּאן שֶׁבַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן שִׁבְעַת מִינִין (ספרי; מנחות פ"ד):

זית שמן. זַיִת אֱגוֹרִי, שֶׁשַּׁמְנוֹ אָגוּר בְּתוֹכוֹ (ספרי; ברכות ל"ט):

ודבש. הוּא דְּבַשׁ תְּמָרִים (ספרי):

מראשית. אָדָם יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְרוֹאֶה תְאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, כוֹרֵךְ עָלֶיהָ גְּמִי לְסִימָן וְאוֹמֵר "הֲרֵי זוֹ בִכּוּרִים" (ספרי; בכורים ג'):

וְתִסַב מֵרֵישׁ כָּל אִבָּא דְאַרְעָא דִי תָעֵל מֵאַרְעָךְ דִי יְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ וּתְשַׁוֵי בְסַלָא וּתְהַךְ לְאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן

בטנא. כדמות סל וחברו טנאך וזאת המצוה על הקרובים אל מקום המקדש:

ולקחת מראשית חזר בה בשביל ללמדך סדר המצוות.

מראשית פרש״‎י ולא כל ראשית. כלומר אינך צריך להביא כל הפרי שלם אלא מקצתו. ד״‎א מראשית מן העלוי כמו ראשית תבואתו, ראשית שמנים ימשחו, שהוא לשון שבח ועלוי. ד״‎א מראשית מאותם שמתבשלין ראשונה לפי שהן חביבין.

כל פרי האדמה פרי אתה מביא בכורים ואין אתה מביא יין ושמן לבכורים.

ושמת בטנא דרך כבוד ולא בחיק ולא בכנף הבגד.

והלכת אל המקום על ידו של בעל הבכורים יעשה הכל לקיטה והולכה ולא ע״‎י שליח וכן מנהג אם נתן המלך שדה לעבדו העבד עצמו מביא לו דורון מפירות השדה.

מֵרֵאשִׁית. פֵּרוּשׁ, שֶׁאִם בִּכְּרוּ הַרְבֵּה כְּאַחַת אֵינוֹ חַיָּב לְהָבִיא כָּל רֵאשִׁית אֶלָּא אֲשֶׁר יַחְפֹּץ מֵהֶם. וּמַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ביכורים א,ג) שֶׁאֵין לְהָבִיא אֶלָּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים, נִלְמַד הַדָּבָר בִּגְזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן ״אֶרֶץ״ וְגוֹ׳ (מנחות פד:). וְאָמְרוֹ כָּל פְּרִי, פֵּרוּשׁ כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁשִּׁבַּחְתִּי לְךָ בָּהֶם הָאָרֶץ.

אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נוֹתֵן לָךְ. פֵּרוּשׁ, לְפִי שֶׁשִּׁיֵּר ה׳ לוֹ חֵלֶק בָּאָרֶץ וְהוּא שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה (ויקרא כה:ד), דִּכְתִיב ״וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וְגוֹ׳ שַׁבָּת לַה׳״, לָזֶה בָּא דְּבָרוֹ הַטּוֹב שֶׁאֵינוֹ מְצַוֶּה אֶלָּא עַל זְמַן הַנְּתִינָה לְךָ שֶׁהֵם שֵׁשׁ שָׁנִים, אֲבָל שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה אֵין בָּהּ הֲבָאַת בִּכּוּרִים לְפִי שֶׁאֵינָם שֶׁלּוֹ אֶלָּא מֻפְקֶרֶת לַכֹּל.