אָר֥וּר פְּרִֽי־בִטְנְךָ֖ וּפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּרֹ֥ת צֹאנֶֽךָ׃

״ארור פרי בטנך ופרי אדמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך״ - היפוך הברכה בפסוק ד. הקללה מכוונת אל כל תחומי הפריון: צאצאי האדם, יבול האדמה, ולדות הבקר ועדרי הצאן. אונקלוס מתרגם ״ליט ולדא דמעך״ - ארורים ולדות מעיך. כשם שבברכה התברכו הפריון וההתרבות בכל אלה, כך בקללה יתקללו ולא יצליחו. הפסוק ממשיך את המבנה המקביל בין הקללות לברכות, מילה כנגד מילה, ומעמיד את כל מקורות ההמשכיות והפרנסה של ישראל תחת סכנת הקללה כאשר אינם שומעים בקול ה׳. הפריון, שהוא יסוד קיום העם, נעשה תלוי בנאמנות לה׳.