וְהָיָ֡ה בְּשׇׁמְעוֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת־הַצְּמֵאָֽה׃

והתברך בלבבו. לְשׁוֹן בְּרָכָה, יַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ בִּרְכַּת שָׁלוֹם לְעַצְמוֹ לֵאמֹר, לֹא יְבוֹאוּנִי קְלָלוֹת הַלָּלוּ, אַך שלום יהיה לי:

והתברך. בנדי"רא שו"יא בְּלַעַז, כְּמוֹ וְהִתְגַּלָּח, וְהִתְפַּלֵּל:

בשררות לבי אלך. בְּמַרְאִית לִבִּי, כְּמוֹ (במדבר כ"ד) "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", כְּלוֹמַר, מַה שֶּׁלִּבִּי רוֹאֶה לַעֲשׂוֹת:

למען ספות הרוה. לְפִי שֶׁאוֹסִיף לוֹ פֻּרְעָנוּת עַל מַה שֶּׁעָשָׂה עַד הֵנָּה בְשׁוֹגֵג, וְהָיִיתִי מַעֲבִיר עֲלֵיהֶם, וְגוֹרֵם עַתָּה שֶׁאֲצָרְפֵם עִם הַמֵּזִיד וְאֶפָּרַע מִמֶּנּוּ הַכֹּל, וְכֵן תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס "בְּדִיל לְאוֹסָפָא לֵהּ חֶטְאֵי שָׁלוּתָא עַל זְדָנוּתָא" - שֶׁאוֹסִיף לוֹ אֲנִי הַשְּׁגָגוֹת עַל הַזְּדוֹנוֹת:

הרוה. שׁוֹגֵג, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כְאָדָם שִׁכּוֹר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שֶׁלֹּא מִדַּעַת:

הצמאה. שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִדַּעַת וּבְתַאֲוָה:

וִיהֵי בְּמִשְׁמְעֵהּ יָת פִּתְגָמֵי מוֹמָתָא הָדָא וִיחַשַׁב בְּלִבֵּהּ לְמֵימַר שְׁלָמָא יְהֵי לִי אֲרֵי בְּהַרְהוֹר לִבִּי אֲנָא אָזֵל בְּדִיל לְאוֹסָפָא לֵהּ חֶטְאֵי שָׁלוּתָא עַל זְדָנוּתָא

וטעם את האלה הזאת. ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה:

והתברך בלבבו. אמר רבי יהודה הלוי ז״‎ל כי והתברך הוא כמשמעו כאשר ישמע הקלל' יתברך בלבבו והוא אומר שלום יהיה לי. כאומר בשמעו החרם חוץ ממני:

למען ספות. אמר רבי יהודה הלוי נ״‎ע ל' כריתה כמו האף תספ'. כלומר שיחשוב המתברך לבטל דברי הצדיק שהוא כנוי במלת רוה עם דבר הצמא' והנה כנה הצדיק ברוה. כמו כעץ שתול על מים. והרשע בצמאה כמו כערער בערבה. ויחשוב כי גם ברכתו בלבו תפסיק הקללה ויפה פיר' לולא שמלת רוה תואר השם והיה ראוי להיות רווי את הצמא. ויאמר רבי יונה המדקדק כי טעמו בעבור שיראה שיכלה התם עם הרשע על כן יחשוב בלבו רע ואין זה נכון בעבור שלום יהיה לי. ולפי דעתי שמלת ספות לשון תוספת כמו ספות חטאת. והטעם שלום יהיה לי אע״‎פ שאלך בשרירות לבי כי בצדקת הצדיקים אחיה. כי הם רבים ואני יחיד חוטא. על כן כתוב אחריו לא יאבה ה' סלוח לו כי אז והטעם מיד יכרת גם זה הפסוק לעד על פירושי במלת ונסלח לו. והנה ספות כי הרוה תוסיף על הצמאה ומשל הצדיק ברוה כטעם כעץ שתול על פלגי מים והרשע בצמאה כטעם כערער בערבה והעד שכתוב בתחלה שרש פורה ראש ולענה והוא במקום צמא:

למען ספות הרוה - המזיד, שמתוך שובע הוא חוטא.

הצמאה - לתאבון, שאינו רשע כעושה להכעיס מתוך שובע.

כי בשרירות לבי - אלא בשרירות.

את דברי האלה הזאת ארור האיש אשר יעשה וגו׳‎ האמורים בפ׳‎ תבא.

והתברך לשון ברכה כאשר ישמע הקללה, יתברך בלבבו ויאמר שלום יהיה לי כמו אדם כאשר שומע הקללה אומר חוץ ממני.

[והתברך בלבבו עושה עצמו מברך].

כי בשררות לבי אלך אם בשרירות לבי.

למען ספות הרוה כדי להרבות עונות שנפשו רוה ושבעה מהן שאין בהם יצר הרע כגון לבישת שעטנז וכיוצא בהן. את הצמאה [עם הצמאה], עם העונות שנפשו תאבה וצמאה להם כגון גזל ועריות וכיוצא בהן. ד״‎א למען ספות הרוה את הצמאה להוסיף ולשבוע שובע עבירות את מי שהוא רעב וצמא מהם כלומר מתי יבא יום לעבור עבירה בפרהסיא שיוכל לשבוע עצמו ממה שהוא צמא היום כי ירא פן ישפטוהו מי שהכח בידם. ד״‎א להוסיף ולחבר הצדקים עם הרשעים ולעשות כמעשיהם, הכתוב המשיל הצדיק לרוה על שם והיתה נפשם כגן רוה, והרשע לצמאה על שם והיה כערער בערבה.

וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי וְגוֹ׳. כָּל הַסִּפּוּר הַזֶּה מְדַבֵּר בְּמִי שֶׁחוֹטֵא בְּמַחֲשָׁבָה לְבַד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה וְגוֹ׳, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ וְגוֹ׳, כִּי בִּשְׁרִירוּת לִבִּי אֵלֵךְ״, כִּי עֲבוֹדָה זָרָה עִקָּרָהּ בְּמַחֲשָׁבָה, כִּי אֵין אֱמוּנָה כִּי אִם בַּלֵּב. וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בַּעֲבוֹדָה זָרָה (יחזקאל יד ה): ״לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם״. וּבְכָל זִכְרוֹן עֲבוֹדָה זָרָה לֹא נִזְכַּר כִּי אִם הַמַּעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים כז טו): ״אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה״ וְגוֹ׳, וּמִזֶּה יִקְרֶה שְׁנֵי מִינֵי טָעֻיּוֹת, כִּי יֹאמַר, ״אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה״ - וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי כְּבָר, דְּהַיְנוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם שֶׁהִזְכִּיר לְמַעְלָה. טָעוּת שֵׁנִי הוּא שֶׁיֹּאמַר, דַּוְקָא מַעֲשֶׂה אָסוּר וְלֹא מַחֲשָׁבָה. זֶהוּ שֶׁאָמַר: ״וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת״, רוֹצֶה לוֹמַר, אוֹתָהּ אָלָה הַמְרַמֶּזֶת עַל עֲבוֹדָה זָרָה בִּפְרָטִיּוּת, שֶׁמַּשְׁמָעוּת הָעִנְיָן דַּוְקָא עַל הַמַּעֲשֶׂה, עַל כֵּן יִמְצָא מָקוֹם לִתְלוֹת בּוֹ טָעוּתוֹ, ״וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי״, שֶׁיִּתֵּן בִּרְכַּת שָׁלוֹם לְעַצְמוֹ בַּעֲבוּר הֱיוֹת הַדָּבָר בְּלִבּוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: ״כִּי בִּשְׁרִירוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה״, כִּי יִסְמֹךְ עַל זֶה לְהִנָּצֵל מִן הָעֹנֶשׁ לוֹמַר, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יוֹשֵׁב, וְהַמַּשְׁקֶה שָׂדֶה צְמֵאָה לַמַּיִם יַשְׁקֶה אַגַּב אוֹתָהּ שָׂדֶה גַּם הָרָוָה, כָּךְ עַל יְדֵי שֶׁיִּשְׁלַח ה׳ אֶת הַבְּרָכָה אֶל הַצַּדִּיקִים הַצְּמֵאִים לִדְבַר ה׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים סג ב): ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי״ וְגוֹ׳, יְקַבְּלוּ אַגַּבָּן הַבְּרָכָה גַּם הָרְשָׁעִים הַשְּׂבֵעִים מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם עַד שֶׁבּוֹחֲרִים לָהֶם עֲבוֹדוֹת זָרוֹת חֲדָשִׁים מִקָּרוֹב בָּאוּ, כִּי שָׂבְעָה נַפְשָׁם מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. גַּם יֹאמַר, מֵאַחַר שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן עַל פִּי רֻבּוֹ, אִם כֵּן זְכוּת הַצַּדִּיקִים יַעֲמֹד גַּם לִי וְיִסְלַח לִי בַּעֲבוּרָם.

עַל כֵּן אָמַר: ״לֹא יֹאבֶה ה׳ סְלֹחַ לוֹ״, כִּי הִרְהוּרֵי עֲבֵרָה שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה קָשִׁים מִן עֲבֵרָה עַצְמוֹ, יַעַן עִקַּר הַדָּבָר בַּלֵּב, כִּי בְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כְּתִיב (הושע ד יז): ״חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרַיִם הַנַּח לוֹ״, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ אֲפִלּוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, אָמְנָם כְּשֶׁחָלַק לִבָּם מֵעִם ה׳ כְּתִיב (שם י ב): ״חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ״, לְכָךְ נֶאֱמַר: ״כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה׳״, מִלַּת ״אָז״ מוֹרָה עַל הַזְּמַן שֶׁל עַתָּה, כִּי אָז תֵּכֶף וּמִיָּד יֶעְשַׁן אַף ה׳ וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא, רוֹצֶה לוֹמַר בּוֹ לְבַדּוֹ, כִּי מֵאַחַר שֶׁחָטָא בַּנִּסְתָּר אֵין אֲחֵרִים נִתְפָּשִׂים בַּעֲוֹנוֹ, ״וְרָבְצָה בוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה״, הַיְנוּ הָאָלוֹת שֶׁבְּפָרָשַׁת בְּחֻקֹּתַי. אָמְנָם שָׁם נִזְכְּרוּ כָּל הָאָלוֹת בִּלְשׁוֹן רַבִּים, סָלְקָא דַּעְתָּךְ שֶׁרַבִּים יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנוֹ, עַל זֶה אָמַר: ״וְהִבְדִּילוֹ ה׳ לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה״, הַיְנוּ הָאָלוֹת שֶׁבְּפָרָשַׁת כִּי תָבוֹא שֶׁנֶּאֶמְרוּ בִּלְשׁוֹן יָחִיד, לְהוֹרוֹת כִּי הוּא יָחִיד לְבַדּוֹ יָמוּת בַּעֲוֹנוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל נְקִיִּים.

וּמַה שֶּׁקָּרָא תּוֹרַת כֹּהֲנִים סְתָם ״סֵפֶר״, וְהַקְּלָלוֹת שֶׁבְּפָרָשַׁת כִּי תָבוֹא קָרָא ״סֵפֶר הַתּוֹרָה״, לְפִי שֶׁכָּל חֲמִשָּׁה סְפָרִים בִּכְלָל נִקְרְאוּ ״תּוֹרָה״ וְכָל סֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ נִקְרָא ״סֵפֶר״, לְפִיכָךְ סֵפֶר תּוֹרַת כֹּהֲנִים נִקְרָא ״סֵפֶר״, כִּי אֵינוֹ כּוֹלֵל כָּל הַתּוֹרָה, רַק שֶׁהוּא סֵפֶר אֶחָד מִן מִסְפַּר חֲמִשָּׁה סְפָרִים, אֲבָל סֵפֶר חֲמִישִׁי זֶה נִקְרָא ״תּוֹרָה״ כִּי הוּא כּוֹלֵל כָּל הַתּוֹרָה, כִּי לְכָךְ נִקְרָא ״מִשְׁנֵה תּוֹרָה״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים א ה): ״הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת״. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לְעִנְיַן הַהַבְדָּלָה: ״וְהִבְדִּילוֹ ה׳ לְרָעָה וְגוֹ׳ כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה״, כִּי כֻלָּם נֶאֶמְרוּ בִּלְשׁוֹן יָחִיד הַמּוֹרָה עַל הַבְדָּלָה זוֹ, לְבַטֵּל מִמֶּנּוּ סְבָרַת ״לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה״, שֶׁלֹּא יֹאמַר: בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יוֹשֵׁב. וּמִטַּעַם זֶה קָרָא הָרִאשׁוֹנִים ״אָלָה״ וְהָאַחֲרוֹנִים ״אָלוֹת״, לְפִי שֶׁהָאַחֲרוֹנִים כְּפוּלִים מִן הָרִאשׁוֹנִים, כִּי בִּמְקוֹם כָּל אָלָה אַחַת נִמְצְאוּ כָּאן שְׁתַּיִם מִן הַטַּעַם שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפָרָשַׁת כִּי תָבוֹא (כח טו), אוֹ כְּנֶגֶד מ״ט שַׁעֲרֵי בִּינָה, אוֹ כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה שֶׁנִּדְרֶשֶׁת בְּמ״ט פָּנִים, כְּנֶגֶד כָּל אֶחָד מַכָּה אַחַת, וְכָאן שְׁתַּיִם בַּעֲבוּר הָעַרְבוּת. וּמַה שֶּׁאָמַר: ״וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה״, דַּוְקָא אוֹתָהּ אָלָה שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, לְפִי שֶׁכָּאן מְדַבֵּר בְּחֵטְא עֲבוֹדָה זָרָה וְכֵן הָאָלָה שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים מְדַבֶּרֶת גַּם כֵּן מֵעֲוֹן עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו ל): ״וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם״ וְגוֹ׳. אֲבָל אוֹתָן אָלוֹת שֶׁבְּעַרְבוֹת מוֹאָב לֹא נִזְכַּר בָּהֶם עֲוֹן עֲבוֹדָה זָרָה. עַל כֵּן אָמַר בְּאָלָה רִאשׁוֹנָה: ״וְרָבְצָה בּוֹ״, כִּי הִיא לְבַדָּהּ תִּרְבַּץ אֶצְלוֹ, אָמְנָם לְעִנְיַן הַהַבְדָּלָה לְבַד שֶׁיַּבְדִּילוֹ ה׳ לְרָעָה מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר: ״כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית״ וְגוֹ׳, כִּי אֵלּוּ הָאָלוֹת נֶאֶמְרוּ בִּלְשׁוֹן יָחִיד. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר אַחַר כָּךְ: ״וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ״ וְגוֹ׳, שֶׁמַּשְׁמָע שֶׁבְּעֹנֶשׁ רַבִּים הוּא מְדַבֵּר, זֶה קָאֵי עַל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְמַעְלָה: ״אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט״, כִּי זֶה מְדַבֵּר בְּרַבִּים הַחוֹטְאִים, וְאָז יִרְאוּ מַכַּת הָאָרֶץ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ.