אִם־יִהְיֶ֥ה נִֽדַּחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ׃

״אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה׳ אלהיך ומשם יקחך״. אבן עזרא מבאר ש״בקצה השמים״ הוא כנגד ארץ ישראל - המקום המרוחק ביותר. הפסוק מדגיש את היקף הגאולה: אף אם יהיו ישראל מפוזרים במקומות המרוחקים ביותר, בקצה השמים ממש, משם יקבצם ה׳ ויקחם. אין מרחק שיעכב את הקיבוץ: ההבטחה מקיפה את כל הגולים, בכל מקום שהם. הפסוק מנחם את העם שאף בגלות הרחוקה והקשה ביותר, הגאולה תגיע. הכפילות ״יקבצך... יקחך״ מדגישה את פעולת ה׳ האישית בקיבוץ הגלויות. אין פינה נידחת שבה יישכחו ישראל: הבטחת הקיבוץ מגיעה עד קצווי תבל, ומחזירה את כל הנדחים אל ארצם.