אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּֽי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהֹוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃

איכה ירדף אחד. מִמֶּנּוּ אלף מִיִּשְׂרָאֵל:

אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. מְכָרָם וּמְסָרָם בְּיָדֵנוּ, דליב"ר בְּלַעַז:

אֶכְדֵין יִרְדוֹף חַד אַלְפָא וּתְרֵין יֶעֶרְקוּן לְרִבּוֹתָא אֶלָהֵן (אֲרֵי) תַּקִיפְהוֹן מְסָרִנוּן וַייָ אַשְׁלֵמִנוּן

איכה ירדוף. הטעם לו חכמו ישראל שישכילו איך ירדוף אחד מהצרים אלף מישראל אין זה כי אם בעבור שעזבם צורם ויש אומרים איך היו ישראל בתחלה רודף אחד מהם אלף ועתה נחלשו:

כי צורם מכרם. כמו נתנם וכן ימכר ה' את סיסרא והטעם כאילו נתנם בשכר מעשיהם והנה היא מכירה ממש:

הסגירם. כטע' יסגור על איש או כמו ולנו הסגירו:

איכה ירדף וגו׳‎ היאך נשתנה הענין שהיום אחד מן האומות רודף אלף ממנו ושנים מהם יניסו רבבה ממנו ואמש אחד ממנו רודף אלף מן האומות ושניים ממנו יניסו מהם רבבה ומפני מה אירע להם כך אם לא כי צורם מכרם צורם של ישראל מכרם.

רבבה עשרת אלפים וראיה לדבר ולקחנו עשרה למאה ומאה לאלף ואלף לרבבה.

ושנים יניסו רבבה הרי אחד רודף חמשת אלפים ובמדה טובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו הרי אין אחד רודף לכל היותר רק מאה א״‎כ מצינו מדת פורעניות מרובה ממדה טובה אלא י״‎ל דבמדה טובה כתיב בה ונפלו אויבכם לפניכם לחרב ולכך אין צריך לרדוף לאחד רק מאה שהרי יפלו לפניו אבל במדת פורעניות לא כתיב נפילה ולא יהרוג הרודף רק ירדוף לכך אין מיחוש אם הוא רודף כל כך.

אֵיכָה יִרְדֹּף. יֵשׁ לְפָרְשׁוֹ הֶעָרָה לַגּוֹי שֶׁאֵינוֹ מִתְעוֹרֵר בְּהֶעָרָה נִרְגֶּשֶׁת שֶׁהִיא ״אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד״ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, אֶחָד מֵהָאֻמּוֹת אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל, פֵּרוּשׁ כִּי בְּכָל מִלְחָמוֹת הָרְגִילִים בֵּין הָאֻמּוֹת לֹא יִמָּצֵא דָּבָר כָּזֶה, שֶׁאֵין שׂוֹנֵא מַשִּׂיג כֹּחַ וּגְבוּרָה כָּזוֹ בֵּין הָעַמִּים.

אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף. פֵּרוּשׁ, אֶחָד הַמְּיֻחָד מֵהָאֻמּוֹת אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל וְכוּ׳. וְעַיֵּן מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָרָשַׁת בְּחֻקֹּתַי בְּפָסוּק (ויקרא כו:ח) ״וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה״ וְגוֹ׳:

אִם לֹא כִּי צוּרָם. פֵּרוּשׁ מִדַּת הַדִּין, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק (דברים לב:ד) ״הַצּוּר תָּמִים״ וְגוֹ׳. וְאָמְרוֹ ״וַה׳ הִסְגִּירָם״ פֵּרוּשׁ מִדַּת רַחֲמִים עִם מִדַּת הַדִּין, שֶׁזּוּלַת זֶה לֹא הָיָה כָּל כָּךְ יְרִידָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּפְּלוּ אֶלֶף לִפְנֵי אֶחָד.