לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃

לי נקם ושלם. עִמִּי נָכוֹן וּמְזֻמָּן פֻּרְעֲנוּת נָקָם, וִישַׁלֵּם לָהֶם כְּמַעֲשֵׂיהֶם, הַנָּקָם יְשַׁלֵּם לָהֶם גְּמוּלָם. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים ושלם שֵׁם דָּבָר, כְּמוֹ וְשִׁלּוּם וְהוּא מִגִּזְרַת "וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם" (ירמיהו ה') - כְּמוֹ וְהַדִּבּוּר. וְאֵימָתַי אֲשַׁלֵּם לָהֶם?

לעת תמוט רגלם. כְּשֶׁתִּתֹּם זְכוּת אֲבוֹתָם שֶׁהֵן סְמוּכִים עָלָיו:

כי קרוב יום אידם. מִשֶּׁאֶרְצֶה לְהָבִיא עֲלֵיהֶם יוֹם אֵידָם קָרוֹב וּמְזֻמָּן לְפָנַי לְהָבִיא עַל יְדֵי שְׁלוּחִים הַרְבֵּה:

וחש עתדת למו. וּמַהֵר יָבוֹאוּ הָעֲתִידוֹת לָהֶם:

וחש. כְּמוֹ "יְמַהֵר יָחִישָׁה" (ישעיהו ה'); עַד כָּאן הֵעִיד עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה דִבְרֵי תּוֹכֵחָה לִהְיוֹת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד, כְּשֶׁתָּבֹא עֲלֵיהֶם הַפֻּרְעָנוּת יֵדְעוּ שֶׁאֲנִי הוֹדַעְתִּים מֵרֹאשׁ, מִכָּאן וָאֵילָךְ הֵעִיד עֲלֵיהֶם דִּבְרֵי תַנְחוּמִין שֶׁיָּבוֹאוּ עֲלֵיהֶם כִּכְלוֹת הַפֻּרְעָנוּת, כְּכֹל אֲשֶׁר אָמַר לְמַעְלָה, "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ וְגוֹ' הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וְגוֹ' וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְגוֹ'":

קֳדָמַי פֻּרְעֲנוּתָא וַאֲנָא אֲשַׁלֵם לְעִדָן דְיִגְלוּן מֵאַרְעֲהוֹן אֲרֵי קָרִיב יוֹם תְּבָרְהוֹן וּמַבַּע דְעָתִיד לְהוֹן

לי נקם ושלם. שם כמו הלא את הקטר והטעם לי הנקם ולי השלם לשלם להם כמעשיהם:

לעת תמוט רגלם. והטעם שיפלו ולא יוכלו לעמוד:

וטעם לעת. כמו וגם רשע ליום רעה והוא סוד גדול:

כי קרוב. ואל יחשבו כי הנקמה תהיה בזרעם:

וחש עתידות למו. וחש כל אחד מהם מהעתידות כמו בנות צעדה או חש יום עתידות והראשון נכון ומלת חש מהשניים:

וטעם עתידות. הרעות העתידות לבא עליהם:

ושלם - תשלום. שם דבר. כמו וְהַדִּבֵּר אין בהם. וְהַקִּטֵּר בירמיה.

לעת תמוט רגלם - של עובדי גלולים ליום מועד צרתם הקבוע להם.

וחש עתידות למו - בעתה אחישנה. צרה לעובדי כוכבים, גאולה לישראל.

עתידות - מה שנתנבאו עליהם הנביאים מאז.

לי נקם ושלם עלי לעשות נקמה ותשלומין מישראל.

וחש עתדת למו מצינו לשון זכר נופל על לשון נקבה כי יהיה נערה בתולה והיה העיר הקרובה אך בגורל יחלק את הארץ ועוד הרבה.

לִי נָקָם וְשִׁלֵּם. יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עבודה זרה ג:) שֶׁלֶּעָתִיד לָבֹא יוֹצִיא הַשֵּׁם חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, הָרְשָׁעִים נִדּוֹנִים בָּהּ וְלִהֲטָה אוֹתָם, וְהַצַּדִּיקִים מִתְרַפְּאִין בָּהּ. וְהוּא אָמְרוֹ ״לִי נָקָם וְשִׁלֵּם״, פֵּרוּשׁ, נָקָם לָרְשָׁעִים, וְשִׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים.

לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם. הוּא סוֹד מַאֲמַר (סוטה מט.) ״עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא״, וְהוּא בֵּרוּרֵי נִיצוֹצֵי רַגְלֵי ס״מ כְּשֶׁתָּמוּט רַגְלָם שֶׁל עוֹשֵׂי רִשְׁעָה, וְתִגָּמֵר מִמַּה שֶׁנָּגַע בָּהּ מִדָּבָר הַמַּעֲמִיד, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן.

כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם, וְגוֹ׳. הוּא מַאֲמַר הַנָּבִיא (צפניה א:ז) ״כִּי קָרוֹב יוֹם ה׳״ וְגוֹ׳.

וְחָשׁ עֲתִידוֹת לָמוֹ. הֵם הַנֶּחָמוֹת הָעֲתִידוֹת, כְּשֶׁיִּשְׁתַּלְּמוּ עוֹשֵׂי רִשְׁעָה תֵּכֶף יְמַהֵר לְקַיֵּם הַבְטָחוֹת הָעֲתִידוֹת לַצַּדִּיקִים.