רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃

ראו עתה. הָבִינוּ מִן הַפֻּרְעָנוּת שֶׁהֵבִיא עֲלֵיכֶם וְאֵין לָכֶם מוֹשִׁיעַ, וּמִן הַתְּשׁוּעָה שֶׁאוֹשִׁיעֲכֶם וְאֵין מוֹחֶה בְיָדִי:

אני אני הוא. אֲנִי לְהַשְׁפִּיל וַאֲנִי לְהָרִים:

ואין אלהים עמדי. עוֹמֵד כְּנֶגְדִּי לִמְחוֹת:

עמדי. דֻּגְמָתִי וְכָמוֹנִי:

ואין מידי מציל. הַפּוֹשְׁעִים בִּי:

חֲזוֹ כְּעַן אֲרֵי אֲנָא אֲנָא הוּא וְלֵית אֱלָהּ בַּר מִנִי אֲנָא מֵמִית וּמְחַיֵה מָחֵינָא וְאַף מַסֵינָא וְלֵית מִן יְדִי מְשֵׁזֵב

אני אני. פעמיים כמו אנכי אנכי או כי אני הוא ולא אשנה והוא הנכון כי אין עמו פועל אני הוא שהמתי את ישראל ואני אחיה אותם והנה הם לא נצולו ואין מציל אתכם מידי גם אתם מידי עד עשותי את המשפט בכם. ורבים אומרים כי מזה הכתוב נלמוד חיי העולם הבא והעד שאמר בתחל' אמית ואחר כך אחיה וכן ה' ממית ומחיה והעד ה' מוריד שאול ויעל ואחרים אמרו מפסוק ואך את דמכם לנפשותיכם גם וצדקה תהיה לנו כי היא חייך בעוה״‎ב ואורך ימיך בעולם הזה למען ייטב לך. ורבינו האי ז״‎ל אמר כי לא הוצרך הכתוב לפרש דבר העוה״‎ב כי היה ידוע בהעתק' ולפי דעתי שהתורה נתנה לכל לא לאחד לבדו ודבר העוה״‎ב לא יבינו א' מני אלף כי עמוק הוא ושכר העוה״‎ב תלוי בדבר הנשמה והנה הוא חלף עבודת הלב ועבודתו להתבונן מעשה השם כי הם הסולם לעלות בו אל מעלת דעת השם שהוא העיקר והנה גם התורה ביארה למשכיל דבר עץ החיים והנה יש כח לנצח הכרובים והאוכל מעץ החיים וחי לעולם כמלאכי השרת וכן במזמור לבני קרח שמעו זאת כל העמים והסוד אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה וכן אחר כבוד תקחני והנה עם שניהם לקיחה כאשר עם דבר חנוך ואליהו ואחר שאמר ויקר פדיון נפשם איך אמר יפדה נפשי והמשכיל יבין:

ראו עתה כי אני אני הוא - הקב"ה אומר לעובדי גלולים: אתם אומרים: אי אלהימו - הלא עתה יכולים לראות בהנקמי בכם לעיניכם.

ראו עתה כי אני וגו׳‎ כך יאמר הקב״‎ה לאלה ששעבדו בישראל.

כי אני אני הוא אני הוא אשר לא אשתנה.

אני אמית ואחיה. עליו נאמר ובלע המות לנצח אמית לשעבר בישראל ועכשיו ואחיה מחצתי אותם לשעבר ואני ארפא להם מכאן ואילך.

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא. כָּפַל לוֹמַר ״אֲנִי אֲנִי״ לְהוֹצִיא מִדַּעַת הָאוֹמְרִים שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת הֵם, אֶחָד מוֹשֵׁל עַל הַטּוֹבוֹת וְאֶחָד מוֹשֵׁל עַל הָרָעוֹת. וְכֵן אָמְרָה חַנָּה (שמואל א ב ג): ״אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה״, לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי גְּבוֹהִים כָּאָמוּר, אֶלָּא הַכֹּל יָצָא מֵהַתְחָלָה אַחַת: ״ה׳ מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר״, ״ה׳ מֵמִית וּמְחַיֶּה״ (שם ב ו), כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ פּוֹעֵל כָּל הַהֲפָכִים. וּפֵרַשׁ הָר״ר מֹשֶׁה מִקּוּצִי בִּתְחִלַּת מִצְוֹת עֲשֵׂה בְּשֵׁם רַבֵּינוּ סְעַדְיָה לְהָשִׁיב לַכּוֹפְרִים הָאוֹמְרִים שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת הֵם, אִם שְׁנֵיהֶם רַשָּׁאִים לַעֲשׂוֹת כָּל אֶחָד מָה שֶׁיִּרְצֶה וּבִקֵּשׁ הָאֶחָד לְהַחֲיוֹת אֶת הָאָדָם וְהָאֶחָד לַהֲמִיתוֹ, רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה הָאִישׁ הַהוּא מֵת חַי חַי מֵת לְאַלְתַּר כְּהֶרֶף עַיִן כוּ׳. לָכֵן אָמַר כָּאן: ״אֲנִי אֲנִי הוּא״ מוֹשֵׁל עַל הַטּוֹבוֹת וְעַל הָרָעוֹת, ״וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי״. וְהַמּוֹפֵת עַל זֶה, ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל״, וְאִלּוּ הָיָה אֶחָד עִמָּדִי הָיָה מַצִּיל מִיָּדִי, וְהָיָה מֵת חַי חַי מֵת כְּהֶרֶף עַיִן. וּמִזֶּה תָּבִין וְתַשְׂכִּיל כִּי ״אֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי״.

וְרז״ל (פסחים סח.) לָמְדוּ מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״. יָכוֹל שֶׁתְּהֵא מִיתָה בְּאֶחָד וְחַיִּים בְּאֶחָד, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״ - מָה מָחַצְתִּי וּרְפוּאָה בְּאֶחָד אַף מִיתָה וְחַיִּים בְּאֶחָד. וְסֶמֶךְ לְדִבְרֵיהֶם מַה שֶּׁהִקְדִּים מִיתָה לְחַיִּים, כִּי כָל אָדָם חַי קוֹדֶם שֶׁמֵּת, אֶלָּא שֶׁמְּדַבֵּר בַּחַיִּים הַבָּאִים לְאַחַר מִיתָה. רְאָיָה שְׁנִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״, כִּי מִלַּת ״אֲנִי״ קָאֵי עַל שְׁנֵיהֶם, וּבְ״מָחַצְתִּי״ הִכְנִיס ״אֲנִי״ בָּאֶמְצַע: ״מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״, לְפִי שֶׁבְּמִיתָה וְחַיִּים יֵשׁ מָקוֹם לִטְעוֹת וְלוֹמַר, מִיתָה בְּאֶחָד וְחַיִּים בְּאֶחָד, עַל כֵּן לֹא הִכְנִיס ״אֲנִי״ בָּאֶמְצַע שֶׁלֹּא לְהַפְרִיד בֵּינֵיהֶם. אֲבָל בִּמְחִצָּה וּרְפוּאָה אֵין מָקוֹם לִטְעוֹת, כִּי אֵין רְפוּאָה בְּלֹא מַחַץ, וּבְוַדַּאי הַכֹּל בְּאֶחָד.

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְגוֹ׳. כָּפַל לוֹמַר שְׁתֵּי פְּעָמִים ״אֲנִי אֲנִי״ כְּנֶגֶד שְׁתֵּי טָעֻיּוֹת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁרָמַזְנוּ בַּפָּסוּק שֶׁלִּפְנֵי זֶה, לָזֶה אָמַר ״אֲנִי״ - פֵּרוּשׁ וְלֹא אַחֵר שֶׁאַתֶּם חוֹשְׁבִים בּוֹ לֶאֱלוֹהַּ גָּמוּר, וּכְנֶגֶד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעוֹשִׂים לְאֶמְצָעִי אָמַר ״אֲנִי הוּא״ - פֵּרוּשׁ לְבַדִּי, וְגָמַר אוֹמֶר ״וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי״ - אֶמְצָעִי בֵּינִי לְבֵין הַנִּבְרָאִים.

אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה. זֶה כְּנֶגֶד כַּת הָאוֹמְרִים שֶׁפּוֹעֵל הָרַע אֵינוֹ פּוֹעֵל הַטּוֹב וּשְׁתֵּי יְכוֹלוֹת יֵשׁ, לָזֶה אָמַר ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״, וְלֹא בִּפְרָט זֶה בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּפְרָטֵי פָּעֳלֵי הָרַע ״אֲנִי מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ (פסחים סח.) יְעֻיַּן שָׁם דִּבְרֵיהֶם.

וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. פֵּרוּשׁ, שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים יָמוּתוּ, וְלָזֶה דִּיֵּיק לוֹמַר ״וְאֵין מִיָּדִי״ וְלֹא אָמַר ״וְאֵין מַצִּיל מִיָּדִי״.