דְּבָרִים ל״ג · כ״ג

וּלְנַפְתָּלִ֣י אָמַ֔ר נַפְתָּלִי֙ שְׂבַ֣ע רָצ֔וֹן וּמָלֵ֖א בִּרְכַּ֣ת יְהֹוָ֑ה יָ֥ם וְדָר֖וֹם יְרָֽשָׁה׃ {ס}

במילים פשוטות

״ולנפתלי אמר: נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה׳, ים ודרום ירשה״. רש״י מבאר ש״שבע רצון״ - שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה; ״ים ודרום ירשה״ - ים כנרת נפלה בחלקו, ונטל מלוא חבל חרם בדרומה; ״ירשה״ - לשון ציווי. אבן עזרא מבאר ש״שבע רצון״ שם התואר, ו״ים ודרום״ - שנחלתו תהיה מערבית דרומית. הפסוק הוא ברכת שבט נפתלי: משה מברכו בשובע, ברצון ובמלוא ברכת ה׳, ובירושת הים והדרום. נפתלי מתברך בארץ פורייה ומלאת שפע, המספקת את כל צורכי יושביה. הברכה כוללת את ים כנרת שנפל בחלקו - מקור פרנסה ושפע. משה מברך את נפתלי בשלמות ובסיפוק: ״שבע רצון״ - מרוצה ומלא בכל טוב. הברכה מדגישה את פוריות נחלתו ואת מיקומה המבורך ליד הים ובדרום, שהעניקו לשבט זה שגשוג ורווחה.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

שבע רצון. שֶׁהָיְתָה אַרְצוֹ שְׂבֵעָה כָּל רְצוֹן יוֹשְׁבֶיהָ:

ים ודרום ירשה. יָם כִּנֶּרֶת נָפְלָה בְּחֶלְקוֹ, וְנָטַל מְלֹא חֶבֶל חֵרֶם בִּדְרוֹמָהּ, לִפְרֹשׂ חֲרָמִים וּמִכְמוֹרוֹת (ב"ק פ"א):

ירשה. לְשׁוֹן צִוּוּי, כְּמוֹ "עֲלֵה רֵשׁ" (דברים א'), וְהַטַּעַם שֶׁלְּמַעְלָה בָּרֵ"ישׁ מוֹכִיחַ, כְּמוֹ סְלַח, יְדַע, לְקַח, שְׁמַע, כְּשֶׁמּוֹסִיף בּוֹ הֵ"א יִהְיֶה הַטַּעַם לְמַעְלָה סְלָחָה, יְדָעָה, לְקָחָה, שְׁמָעָה, אַף כָּאן יְרָשָׁה לְשׁוֹן צִוּוּי, וּבַמָּסֹרֶת הַגְּדוֹלָה מָצִינוּ בְּאַלְפָא בֵּיתָא לְשׁוֹן צִוּוּי דְּטַעְמֵיהוֹן מִלְּעֵיל:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וּלְנַפְתָּלִי אֲמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רַעֲוָא וּמְלֵי בִּרְכָן מִן קֳדָם יְיָ מַעֲרָב יָם גִנוֹסַר וְדָרוֹמָא יֵרָת

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

שבע רצון. שם התאר. וכן הוא יהיה שבע רצון:

ים ודרום. שנחלתו יהיה מערבית דרומית:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

שבע רצון פירותיו מבכרות וכל זמן שירצה יאכל וישבע מהם קודם שיאכל אדם פירות ממקום אחר.

ומלא ברכת ה׳‎ כל הבא בארצו ורואה פירות מבכרות מודה ומברך את הקב״‎ה עליהם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן. יַעֲקֹב בֵּרְכוֹ בְּבִרְכַת ״אַיָּלָה שְׁלוּחָה הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר״, שֶׁפֵּרוֹתָיו מְמַהֲרִים לְהִתְבַּשֵּׁל, וְעַל כֵּן מְבִיאִים מֵאַרְצוֹ בִּכּוּרִים תְּחִלָּה. זֶהוּ שֶׁאָמַר: ״הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר״, כִּי בַּהֲבָאַת בִּכּוּרִים מְשַׁבְּחִים וּמוֹדִים לַה׳. לְכָךְ נֶאֱמַר כָּאן, עַל יְדֵי שֶׁהוּא ״שְׂבַע רָצוֹן״, כִּי הִשְׂבִּיעוֹ ה׳ כָּל רְצוֹנוֹ, עַל כֵּן הוּא ״מָלֵא בִּרְכַת ה׳״, כִּי הוּא יְבָרֵךְ אֶת ה׳ תְּחִלָּה עַל יְדֵי הֲבָאַת בִּכּוּרִים. כִּי בִּמְקוֹם שֶׁאָמַר יַעֲקֹב: ״הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר״, אָמַר כָּאן: ״וּמָלֵא בִּרְכַת ה׳״. ״יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה״, שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בְּיָם כִּנֶּרֶת וּבַדָּרוֹם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל