דְּבָרִים ה׳ · י״ב

שָׁמ֛֣וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַּׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖֣ ׀ יְהֹוָ֥֣ה אֱלֹהֶֽ֗יךָ׃

במילים פשוטות

שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה׳ אלהיך. רש״י מבאר שבדברות הראשונות נאמר ״זכור״ וכאן ״שמור״, ושניהם נאמרו בדיבור אחד ובתיבה אחת ונשמעו בשמיעה אחת, ו״כאשר צוך״ מלמד שנצטוו על השבת עוד קודם מתן תורה במרה. רשב״ם מבאר ש״כאשר צוך״ מרמז למה שמפורש בדברות הראשונות ״כי ששת ימים עשה ה׳״. הפסוק הוא הדיבור הרביעי, על שמירת השבת. ההבדל בין ״זכור״ ל״שמור״ מלמד ששני הביטויים נאמרו יחד בנס. הזכרת ״כאשר צוך״ מלמדת שמצוות השבת קדמה למתן תורה. הפסוק מדגיש את חובת שמירת השבת וקדושתה, ומקשר אותה לציווי קודם, ובכך מבליט את מרכזיות השבת כמצוה שכבר ניתנה במרה עוד קודם מעמד הר סיני.
מבוסס על רש״י, רשב״ם · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

שמור. וּבָרִאשׁוֹנוֹת הוּא אוֹמֵר "זָכוֹר", שְׁנֵיהֶם בְּדִבּוּר אֶחָד וּבְתֵבָה אַחַת נֶאֶמְרוּ, וּבִשְׁמִיעָה אַחַת נִשְׁמְעוּ (מכילתא):

כאשר צוך. קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בְּמָרָה (שבת פ"ז):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

טַר יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא לְקַדָשׁוּתֵהּ כְּמָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

שמור את יום השבת - כבר פירשתי בדברות הראשונים למה נאמר כאן זכור וכאן שמור.

כאשר צוך ה' אלהיך - כלומר: מה שמפרש בדברות הראשונים: כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו' - ובשביל ששמירת שבת וכיבוד אב ואם מצות עשה הם נאמר בהם: כאשר ציוך ה' אלוהיך -אבל בכל שאר הדברות שהן אזהרת לאווין, אין ראוי לומר כאשר ציוך, כדכתיב: מצוך היום לעשותם - אבל לא מצינו מצוך שלא לעשות.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

שמור את יום השבת בדברות הראשונות שבא להזכיר להם את יום השבת שנתן להם במרה נופל בו לשון זכור אבל כאן בדברות שניות שנאמרו בשנת הארבעים בשביל אותם שלא שמעו הראשונות, נופל בו לשון שמירה לפי שהענין לא היה חדש להם. ד״‎א שמור את יום השבת לשון ואביו שמר את הדבר המתן מבעוד יום מתי תבא שבת לקדשו כדר׳‎ ינאי שהיה מתעטף ואומר בואי כלה בואי כלה. דבר אחר זכור נאמר ליורדי הים ושמור ליושבי יבשה.

כאשר צוך פי׳‎ רש״‎י במרה. בדברות ראשונות נאמרה בם זכור דקאי הוא אשבת שנתן במרה לא הוזקק לכתוב כאשר צוך אבל בדברות הללו שלא נאמר בם זכור אלא שמור צריך לכתוב שם כאשר צוך כדי לפרש בו במרה לפי שמכאן ולהלן הזהירם על מצות שבת שנתן במרה ששם היה עיקר המצוה. וראיה לדבר מאגדת פסח אלו נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני וכו'. ולפי הפשט כאשר צוך כלומר כמו שפי׳‎ לך הטעם בדברות הראשונות כי ששת ימים עשה ה׳‎ וגו'. ד״‎א בדבר שמור ובדבר כבד שייך למכתב בהו כאשר צוך לפי ששתיהם מצות עשה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

שָׁמוֹר אֶת יוֹם וְגוֹ׳. רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (ראש השנה כז.) זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ. וּלְדִבְרֵיהֶם אֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי אָמְרוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ לַהֲעִירָם עַל שָׁמוֹר שֶׁנִּצְטַוּוּ גַּם עָלֶיהָ מִפִּי ה׳ יוֹם הַמַּעֲמָד. וְהַכַּוָּנָה בְּשָׁמוֹר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכילתא פסוק זכור) לִשְׁמֹר מִלְּאַחֲרָיו. וְיֵשׁ לָדַעַת לָמָּה לֹא נֶאֶמְרָה שָׁם שָׁמוֹר עִם זָכוֹר, וְאוּלַי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַפְרִידָם לְבַל יַחְשְׁבוּ שֶׁמַּאֲמַר שָׁמוֹר הוּא עַל זְמַן שֶׁבָּא עָלָיו מַאֲמַר זָכוֹר שֶׁהוּא מִלְּפָנָיו עַל זֶה הַדֶּרֶךְ שֶׁיִּזְכּוֹר לִשְׁמֹר הַשַּׁבָּת, וּבְמַה שֶׁהִפְרִידָם הֵעִיר שֶׁהֵם שְׁתֵּי מִצְווֹת, אַחַת בַּהַכְנָסָה וְאַחַת בַּיְּצִיאָה, וְאוּלַי כִּי לְעוֹלָם לֹא אָמַר ה׳ אֶלָּא זָכוֹר אֶלָּא שֶׁאַחַת נִשְׁמַעַת מֵחֲבֶרְתָּהּ לִמְבִינֵי דַעַת, וּכְשֶׁאָמַר ה׳ זָכוֹר נִתְכַּוֵּן שֶׁיִּזְכּוֹר בִּנְתִינַת דַּעַת עָלָיו לְבַל יִהְיֶה לוֹ שִׁגָּיוֹן בּוֹ, וּמִמּוֹצָא דָבָר אַתָּה לָמֵד שֶׁגַּם עַל לְאַחֲרָיו הוּא מִצְוָה, וְהוּא מַה שֶׁפֵּרֵשׁ מֹשֶׁה בְּמַה שֶׁאָמַר שָׁמוֹר, שֶׁגַּם הִיא נִכְלֶלֶת בְּזָכוֹר, וְזֶה כָּתַבְתִּי בְּדֶרֶךְ אֶפְשָׁר.

מקור: ספריא · נחלת הכלל