וְי֨וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כׇל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶ֠ךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכׇל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָנ֛וּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ׃

ויום השביעי שבת לה׳ אלהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. אבן עזרא מבאר שהכתוב פרט ואחר כך כלל, וש״למען ינוח״ בא לבאר את טעם המנוחה של העבד והאמה, שיזכור העם שהיה עבד במצרים. הפסוק מפרט את איסור המלאכה בשבת החל על כל בני הבית, כולל העבדים, הבהמות והגר. יש כאן היבט חברתי חשוב: השבת מעניקה מנוחה לכל, אף לעבד ולאמה ולבהמה. הזכרת ״למען ינוח עבדך ואמתך כמוך״ מדגישה את המימד של חמלה ושוויון. הפסוק מלמד שקדושת השבת כוללת דאגה למנוחת כל הנברא, ומבססת את השבת גם כמצוה חברתית של רחמים.