אָֽנֹכִ֖י֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִ֑͏ֽים׃

אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. זהו הדיבור הראשון של עשרת הדברות, המבסס את אמונת הייחוד. אונקלוס מתרגם ״אנא ה׳ אלהך די אפקתך מארעא דמצרים מבית עבדותא״. הפסוק פותח את עשרת הדברות בהצהרת יסוד: ה׳ הוא אלהי ישראל, והוא זה שהוציאם ממצרים מבית העבדים. הזכרת יציאת מצרים מנמקת את הזכות של ה׳ לצוות על ישראל: הוא גאלם מעבדות, ולכן הם חייבים לו. הפסוק מהווה את הבסיס לכל המצוות הבאות אחריו, שכן הקשר בין ה׳ לישראל נטוע בגאולת מצרים. יש כאן חיבור בין האמונה בה׳ לבין החוויה ההיסטורית של הגאולה, המעמידה את היחסים בין ה׳ לעמו על יסוד של הכרת טובה.