וְזֹ֣את הַמִּצְוָ֗ה הַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֑ם לַעֲשׂ֣וֹת בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃

וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלהיכם ללמד אתכם, לעשות בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה. ספורנו מבאר שאמנם המצוות התלויות בארץ ובכניסה אליה, בהן כיוון ה׳ במיוחד. הפסוק פותח את פרשת המצוות ומדגיש שהחוקים והמשפטים ניתנו כדי ללמד את ישראל לעשותם בארץ. אונקלוס מתרגם ״ודא תפקדתא קימיא ודיניא״. הפסוק משמש כמעין כותרת לחלק הבא של הנאום, שבו יובאו המצוות המרכזיות. הוא מדגיש את הקשר בין המצוות לבין הארץ: תכליתן קיום בארץ המובטחת. יש כאן חיבור בין הלימוד למעשה ובין התורה לארץ, המראה שהמצוות אינן תיאורטיות אלא נועדו לקיום מעשי בחיי העם בארצו. הפסוק מכין את המעבר לפרשת ״שמע ישראל״ ולמצוות היסוד שיבואו בהמשך.