וְהָיָ֞ה כִּ֥י יְבִיאֲךָ֣ ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל־הָאָ֜רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע לַאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַעֲקֹ֖ב לָ֣תֶת לָ֑ךְ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וְטֹבֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר לֹא־בָנִֽיתָ׃

והיה כי יביאך ה׳ אלהיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך, ערים גדלת וטבת אשר לא בנית. הפסוק פותח אזהרה לקראת הכניסה לארץ: כאשר יביא ה׳ את ישראל אל הארץ שנשבע לאבות, ויקבלו ערים גדולות וטובות שלא בנו. אונקלוס מתרגם ״ויהי ארי יעלנך ה׳ אלהך לארעא״. הפסוק מזכיר את הבטחת הארץ לאבות, ומדגיש שישראל יזכו לרכוש שלא עמלו עליו: ערים בנויות ומוכנות. יש כאן פתיחה לאזהרה מפני שכחת ה׳ בעת השפע, שתבוא בפסוקים הבאים. הפסוק מדגיש את החסד הגדול שיזכו לו ישראל בכניסה לארץ, ואת הקשר בין ההבטחה לאבות לבין קיומה בדור הנכנס לארץ. הזכרת הערים שלא בנו מכינה את המסר שהשפע בא כמתנה מה׳, ולכן אין לשכוח אותו בעת הרווחה.