דְּבָרִים ז׳ · ב׳

וּנְתָנָ֞ם יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ וְהִכִּיתָ֑ם הַחֲרֵ֤ם תַּחֲרִים֙ אֹתָ֔ם לֹא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית וְלֹ֥א תְחׇנֵּֽם׃

במילים פשוטות

לאחר שה׳ ימסור את שבעת העממים ביד ישראל, מצווה הכתוב להכות בהם, להחרימם ולא לכרות עמם ברית, ומוסיף ״ולא תחנם״. רש״י מביא שני פירושים לביטוי זה: האחד, שאין לתת בהם חן, ואסור לאדם לומר ״כמה נאה גוי זה״, כלומר להתפעל מעובדי האלילים; והשני, שאין לתת להם חנייה ואחיזת קבע בארץ. אונקלוס מתרגם ״ולא תרחם עליהון״, בלשון של אי-נתינת רחמים. הרעיון המרכזי הוא ריחוק מוחלט מן העמים ומעבודתם, כדי שלא ימשכו את ישראל אחר תרבותם ואליליהם.
מבוסס על רש״י, אונקלוס · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ולא תחנם. לֹא תִתֵּן לָהֶם חֵן, אָסוּר לוֹ לָאָדָם לוֹמַר "כַּמָּה נָאֶה גוֹי זֶה". דָּבָר אַחֵר, לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֲנִיָּה בָּאָרֶץ (עבודה זרה כ'):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְיִמְסְרִנוּן יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָךְ וְתִמְחִנוּן גַמָרָא תְגַמַר יָתְהוֹן לָא תִגְזַר לְהוֹן קְיָם וְלָא תְרַחַם עֲלֵיהוֹן

מקור: ספריא · נחלת הכלל