וּנְתָנָ֞ם יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ וְהִכִּיתָ֑ם הַחֲרֵ֤ם תַּחֲרִים֙ אֹתָ֔ם לֹא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית וְלֹ֥א תְחׇנֵּֽם׃

לאחר שה׳ ימסור את שבעת העממים ביד ישראל, מצווה הכתוב להכות בהם, להחרימם ולא לכרות עמם ברית, ומוסיף ״ולא תחנם״. רש״י מביא שני פירושים לביטוי זה: האחד, שאין לתת בהם חן, ואסור לאדם לומר ״כמה נאה גוי זה״, כלומר להתפעל מעובדי האלילים; והשני, שאין לתת להם חנייה ואחיזת קבע בארץ. אונקלוס מתרגם ״ולא תרחם עליהון״, בלשון של אי-נתינת רחמים. הרעיון המרכזי הוא ריחוק מוחלט מן העמים ומעבודתם, כדי שלא ימשכו את ישראל אחר תרבותם ואליליהם.