וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ {פ}

וְתִדְכַּר יָת יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי הוּא יָהֵב לָךְ עֵצָה לְמִקְנֵי נִכְסִין בְּדִיל לְקַיָמָא יָת קְיָמֵהּ דִי קַיִים לְאֲבָהָתָךְ כְּיוֹמָא הָדֵין

וזכרת. הטעם אם עלה על לבבך לאמר כחי ועוצם ידי זכור הנותן לך כח:

וְזָכַרְתָּ אֶת ה׳ וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, שֶׁצָּרִיךְ לָתֵת לִבּוֹ עַל טוֹבָתוֹ כִּי מֵה׳ הָיְתָה לוֹ, וְדָבָר זֶה יְעִירֵהוּ תָּמִיד לְהַכִּיר בּוֹרְאוֹ וְהַשְׁגָּחָתוֹ עָלָיו, וּתְחִלַּת תַּחְבּוּלוֹת יֵצֶר הָאָדָם הִיא לְהַשְׁכִּיחוֹ דָּבָר זֶה וְדֶרֶךְ זֶה יִכָּנֵס לְאַבְּדוֹ. וְאוּלַי כִּי לָזֶה סָמַךְ מַאֲמָר שֶׁאַחֲרֵי זֶה וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח, פֵּרוּשׁ, אִם שָׁכוֹחַ דָּבָר זֶה שֶׁה׳ הוּא הַמֵּטִיב לְךָ וְגוֹ׳ סוֹפְךָ שֶׁתִּשְׁכַּח אֶת ה׳, וְסוֹפְךָ לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא בְּמַחְשָׁבָה לְבַד אֶלָּא בְּמַעֲשֶׂה, כְּאָמְרוֹ ״וַעֲבַדְתָּם״, וְלֹא עֲבוֹדָה שֶׁאֵינָהּ מְסֻיֶּמֶת בְּאִסּוּר אֶלָּא ״וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם״, שֶׁהִיא עֲבוֹדָה מְסֻיֶּמֶת בְּאִסּוּר לְכָל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבָּעוֹלָם, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין ס.): הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְמַרְקוּלִיס חַיָּב הֲגַם שֶׁאֵין עֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַזְּכִירָה זוֹ גָּדֵר גָּדוֹל לַעֲבוֹדַת ה׳, וּמֵחֶסְרוֹנָהּ יַדִּיחֶנּוּ הַשָּׂטָן מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה לְמַטָּה מִמֶּנָּה.