דְּבָרִים ט׳ · ה׳

לֹ֣א בְצִדְקָתְךָ֗ וּבְיֹ֙שֶׁר֙ לְבָ֣בְךָ֔ אַתָּ֥ה בָ֖א לָרֶ֣שֶׁת אֶת־אַרְצָ֑ם כִּ֞י בְּרִשְׁעַ֣ת ׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מוֹרִישָׁ֣ם מִפָּנֶ֔יךָ וּלְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע יְהֹוָה֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃

במילים פשוטות

הכתוב מבהיר במפורש: ״לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה ה׳ אלהיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה׳ לאבתיך״. רש״י מבאר שהמילה ״כי״ כאן משמשת בלשון ״אלא״. רשב״ם מסביר ששני דברים אמת: הגויים הפסידו נחלתם ברשעם, ומה שאתה זוכה בה אינו בצדקתך אלא למען הקים את השבועה לאבות. הפסוק מציב אפוא שני נימוקים לירושת הארץ - רשעת העמים היושבים בה, והשבועה לאברהם, יצחק ויעקב - ובמפורש שולל את הזכות העצמית של ישראל, כדי לרסן כל תחושת גאווה.
מבוסס על רש״י, רשב״ם · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

לא בצדקתך, אתה בא לרשת, כי ברשעת הגוים. הֲרֵי כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן אֶלָּא:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

לָא בְזָכוּתָךְ וּבְקַשִׁיטּוּת לִבָּךְ אַתְּ עָלֵל לְמֵירַת יָת אַרְעֲהוֹן אֲרֵי בְּחוֹבֵי עַמְמַיָא הָאִלֵין יְיָ אֱלָהָךְ מתָרֶכְהוֹן מִקָדָמָךְ וּבְדִיל לַאֲקָמָא יָת פִּתְגָמָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָךְ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

לא בצדקתך וביושר לבבך - שהרי - זכור אל תשכח את אשר הקצפת וגו' - אפס אחד משני דברים אמת, כי ברשעתם הפסידו נחלתם. ומה שאתה זוכה בה - לא בצדקתך אלא למען הקים את השבועה וגו'.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

לֹא בְצִדְקָתְךָ. פֵּרוּשׁ, לֹא בְצִדְקָתְךָ אַתָּה רָאוּי לָרֶשֶׁת הָאָרֶץ, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים דּוֹר כָּשֵׁר הָיוּ בָּאֵי הָאָרֶץ, וְכֵן תִּמְצָא שֶׁאָמַר לָהֶם ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ וְגוֹ׳ (דברים ד:ד), אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיוּ שְׁלֵמִים לָתֵת לָהֶם הָאָרֶץ לִזְכוּתָם אִם לֹא הָיְתָה בְּרִית אָבוֹת. וַהֲגַם שֶׁבְּרִית אָבוֹת לֹא הָיְתָה מוֹעֶלֶת לָרֶשֶׁת הָאָרֶץ אִם הָיוּ רְשָׁעִים, וְדוֹר הַמִּדְבָּר יוֹכִיחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַאֲבַ״ד בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה בְּפֶרֶק ב׳ דְּעֵדֻיּוֹת שֶׁשָּׁנִינוּ: הָאָב זוֹכֶה לַבֵּן וְכוּ׳ וּבְמִסְפַּר הַדּוֹרוֹת לְפָנָיו, וְהוּא הַקֵּץ, שֶׁנֶּאֱמַר ״קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ״ (ישעיהו מא:ד), עַד כָּאן. וְכָתַב הָרַאֲבַ״ד וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַדּוֹר שֶׁהוּא זַכַּאי וּמִתְגַּלְגֵּל עִמָּהֶם עַד אוֹתוֹ דּוֹר וְכוּ׳ כְּדוֹרוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וְכוּ׳, עַד כָּאן. הֲרֵי שֶׁצָּרִיךְ גַּם כֵּן דּוֹר זַכַּאי. אַף עַל פִּי כֵן לֹא הָיָה בִּזְכוּתָם שִׁעוּר אֲשֶׁר יִזְכּוּ בִּשְׁבִילוֹ לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אִם לֹא הָיְתָה בְּרִית אָבוֹת. וּכְפִי זֶה אָמְרוֹ לֹא בְצִדְקָתְךָ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, הֲגַם שֶׁאַתֶּם עֵדָה שְׁלֵמָה אֵין כֹּחַ בִּזְכוּתְכֶם לְהַשִּׂיג דָּבָר זֶה. וְהֶחְלִיט לוֹמַר ״לֹא בְצִדְקָתְךָ״ לְהָעִיר שֶׁלֹּא הוֹעִילָה צִדְקוּתָם אֲפִלּוּ לְסַיֵּעַ כִּי בְּרִית אָבוֹת מַסְפֶּקֶת, אֶלָּא הוֹעִיל כִּשְׁרוֹן מַעֲשֵׂיהֶם לְבַל יִמָּנַע הַטּוֹב מֵהֶם.

כִּי בְּרִשְׁעַת וְגוֹ׳ וּלְמַעַן וְגוֹ׳ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע וְגוֹ׳. וְלֹא הִסְפִּיק בְּאַחַת מֵהֵנָּה, כִּי בְּלֹא רִשְׁעַת הַגּוֹיִם לֹא הָיָה ה׳ מוֹרִישָׁם שֶׁלֹּא עַל פִּי הַמִּשְׁפָּט, וּבְרִשְׁעַת לְבַד אֵין רְאוּיִים יִשְׂרָאֵל לִטּוֹל אַרְצָם. אוֹ אֶפְשָׁר כִּי פֵּרוּשׁ ״מוֹרִישָׁם״ הוּא מְאַבְּדָם, וְלָזֶה צָרִיךְ רֶשַׁע שֶׁזּוּלַת הָרֶשַׁע לֹא הָיָה ה׳ גּוֹזֵר עֲלֵיהֶם (דברים כ:טז) ״לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה״.

מקור: ספריא · נחלת הכלל