וַיַּקְהֵ֣ל דָּוִ֣יד אֶת־כׇּל־שָׂרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל שָׂרֵ֣י הַשְּׁבָטִ֣ים וְשָׂרֵ֣י הַמַּחְלְק֣וֹת הַמְשָׁרְתִ֪ים אֶת־הַמֶּ֟לֶךְ וְשָׂרֵ֣י הָאֲלָפִ֣ים וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֡וֹת וְשָׂרֵ֣י כׇל־רְכוּשׁ־וּמִקְנֶה֩ ׀ לַמֶּ֨לֶךְ וּלְבָנָ֜יו עִם־הַסָּרִיסִ֧ים וְהַגִּבּוֹרִ֛ים וּֽלְכׇל־גִּבּ֥וֹר חָ֖יִל אֶל־יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃

ויקהל דויד את כל שרי ישראל. אלו השרים שרי שבטים כדכתיב (לעיל כז) ועל שבטי ישראל לראובני:

המשרתים. חוזר הוא על המחלקות:

ולכל גבור חיל. כפל הדבר לומר שאיש לא נעדר מכל הגבורים:

הסריסים. ענין שררה:

כל שרי ישראל. כלל, ואחריו פרט שרי השבטים המנוים (כז, טז - כב)

שרי המחלקות. (שם א - טו)

שרי כל רכוש. (שם כה - כח)

ומקנה. (שם כט - לא):

ושרי המחלקות המשרתים את המלך. הם אשר זכר שהיו על כל מחלוקת עשרים וארבעה אלף והיו משרתים כל אחד מהם בחדשו: