וַיִּכְעַ֨ס אָסָ֜א אֶל־הָרֹאֶ֗ה וַֽיִּתְּנֵ֙הוּ֙ בֵּ֣ית הַמַּהְפֶּ֔כֶת כִּֽי־בְזַ֥עַף עִמּ֖וֹ עַל־זֹ֑את וַיְרַצֵּ֥ץ אָסָ֛א מִן־הָעָ֖ם בָּעֵ֥ת הַהִֽיא׃

כי בזעף עמו. כי היה עמו בכעס על אשר דבר הדבר הזאת:

בעת ההיא. כי גברה בו הכעס ורצץ גם מהעם בכעס:

בית המהפכת. הוא מל׳ כיפה בהיפוך אותיות והוא מקום מאסר כעין כיפה:

וירצץ. ענין שבירה כמו קנה רצוץ (ישעיה מב):

ויכעס. הרואה הזה לא אמר לו הדברים בדרך נבואה ובשם ה', רק בדרך תוכחה מצד השכל והאמונה, ולכן קראו בשם רואה. שיש הבדל בין רואה ובין חוזה, החוזה צופה בחזון ענינים אלהיים, והרואה יביט כפי השכל וראות החושים (כמ"ש פי' ישעיה סי' ל). ואם היה אומר לו זאת בנחת ובדרך כבוד לא היה כועס עליו, ומה שכעס היה מפני כי בזעף עמו על זאת, שהרואה אמר לו זה בזעף וכמרים יד במלך, וכן קבץ אליו מן העם שעמדו לצדו נגד המלך, לכן וירצץ אסא גם מן העם, בעבור זאת:

ויכעס אסא אל הרואה. הנה מפני שלא חלק הנביא כבוד למלכות כמנהג הנביאים שאינם חולקים כבוד למלכות בדברי הנבואה כעס אסא על הרואה ונתנו בבית הסהר כי היה בכעס עמו על אלו הדברים הקשים שאמר וידמה כי אז היו קצת ישראל מדברים בעד הנביא ואומרים למלך שאין ראוי שיעשה זה והוא רצץ אותם ושברם מרב כעסו על דברי הנביא שלא חלק כבוד למלכות. והנה בסוף ימיו חלה את חליו מדה כנגד מדה הוא לא הסכים ללכת להלחם עם מלך ארם ועם בעשא עם ראותו היותו נעזר בשם ה' כשבטח בו כאלו לא היו לו רגלים ולזה הסיר ה' יתברך מרגליו כח ההליכה וספר שגם בזה הענין חטא שלא דרש ה' בחליו אך בטח ברופאים וידמה מזה כי אם היה דורש ה' היה נמצא לו להסיר ממנו זה החולי: