וַיְדַבֵּ֣ר יְחִזְקִיָּ֗הוּ עַל־לֵב֙ כׇּל־הַלְוִיִּ֔ם הַמַּשְׂכִּילִ֥ים שֵֽׂכֶל־ט֖וֹב לַיהֹוָ֑ה וַיֹּאכְל֤וּ אֶת־הַמּוֹעֵד֙ שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֔ים מְזַבְּחִים֙ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֔ים וּמִ֨תְוַדִּ֔ים לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיהֶֽם׃ {ס}

על לב. ר״ל דברים המקובלים להכניס בלבם אהבת המקום:

לה׳. בדבר עבודת ה׳:

את המועד. זבחי המועד והוא מקרא קצר:

מזבחים. היו מזבחים:

ומתודים. על שלמי התודה הבא להודות עליו על הנסים:

וידבר. הוא כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' חגיגה הי"ד) שמצוה לשמח את הלוי בשלמי שמחה יותר מן הכל, לפי שאין לו חלק ונחלה ואין לו מתנות בבשר, ועז"א ויאכלו את המועד. ומ"ש ומתודים, פרש"י על זבח תודה וכו', שזבח תודה על נס הוא בא, וזה תמוה איך הקריבו תודה בפסח, וצ"ל שתופס כשטת מ"ד שהיה פסח שני, ובזה יוצדק מ"ש (בפי"ח) שלא ככתוב שאכלוהו בטומאה, כי פסח שני אינו נאכל בטומאה, וצ"ע:

וידבר יחזקיהו על לב כל הלוים וגו'. הנה הדיבור על לבם היה לי מה שאחשוב למשוך לבבם להישיר העם אל הטוב כדי שיכופר להם עונם ולעבוד כולם עבודתם יום ביום בימי החג בשיר בכלי ובפה והנה אכלו ישראל בכל ימי הפסח זבחי שלמים והיו מתודים לה' אלהיהם על השלמים בסמכם ידיהם עליהם כדי שיכופר להם העון ובזה גם כן היה תועלת ללוים כי ישמחום ישראל בשלמים אשר הם זובחים להאכילם מהם כמו שנזכר בתורה ואולי בזה גם כן דבר חזקיה על לב כל הלוים: