גַּם־[תַּנִּים֙] (תנין) חָ֣לְצוּ שַׁ֔ד הֵינִ֖יקוּ גּוּרֵיהֶ֑ן בַּת־עַמִּ֣י לְאַכְזָ֔ר (כי ענים) [כַּיְעֵינִ֖ים] בַּמִּדְבָּֽר׃ {ס}

גַּם תַּנִּין. אַף עַל פִּי שֶׁאַכְזָרִי הוּא, חָלְצוּ שַׁד. כְּשֶׁרוֹאֶה אֶת בְּנוֹ בָּא מֵרָחוֹק רָעֵב, חוֹלֵץ שָׁדָיו מִתּוֹךְ נַרְתִּיקוֹ, שֶׁיֵשׁ לוֹ כִסּוּי עַל דַּדָּיו וּמוֹצִיאוֹ מִתּוֹכוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֵהוּ בְנוֹ מְכֻסֶּה וַיַחֲזוֹר לַאֲחוֹרָיו, וְהֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן:

בַּת עַמִּי לְאַכְזָר. רוֹאִים אֶת בְּנֵיהֶם צוֹעֲקִים לְלֶחֶם, וְאֵין פּוֹרֵשׂ לָהֶם, שֶׁחַיֵּיהֶם קוֹדְמִים לָהֶם לְחַיֵּי בְנֵיהֶם מֵחֲמַת הָרָעָב:

חלצו - כמו וחלצה נעלו (דברים כה ט). יש לשון זכר ונקבה: