בַּחוּרִים֙ טְח֣וֹן נָשָׂ֔אוּ וּנְעָרִ֖ים בָּעֵ֥ץ כָּשָֽׁלוּ׃

טְחוֹן נָשָׂאוּ. כְּשֶׁהָיוּ הָאוֹיְבִים מוֹלִיכִין אוֹתָם בְּקוֹלָרִין, הָיוּ נוֹתְנִים עַל כְּתֵפֵיהֶם רֵחַיִם וּמַשָׂאוֹת כְּדֵי לְיַגְּעָם. וְכֵן, "בָּעֵץ כָּשָׁלוּ", כָּשַׁל כֹּחָם. וּלְשׁוֹן כִּשְׁלוֹן נוֹפֵל בְּתַשּׁוּת כֹּחַ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּעֶזְרָא "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל". וְכֵן "הִכְשִׁיל כֹּחִי":

נשאו - בחורים לטחון, ויהיה טחון שם הפועל, כמו נלאיתי נשוא (ישעיה א יד), וכשל כח הנערים בהניע עץ הטחנה. ויש אומרים שהוא כמשמעו, והטעם כי כל מחנה צריכה לטחון ולעצים: