כַדָּת. לְפִי שֶׁיֵּשׁ סְעוּדוֹת שֶׁכּוֹפִין אֶת הַמְּסֻבִּין לִשְׁתּוֹת כְּלִי גָדוֹל, וְיֵשׁ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁתּוֹתוֹ כִּי אִם בְּקֹשִׁי, אֲבָל כַּאן: "אֵין אוֹנֵס":
יִסַּד. לְשׁוֹן יְסוֹד, כְּלוֹמַר, כֵּן תִּקֵּן וְצִוָּה:
עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ. עַל כָּל שָׂרֵי הַסְּעוּדָה, שַׂר הָאוֹפִים וְשַׂר הַטַּבָּחִים וְשַׂר הַמַּשְׁקִים:
לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ. לְכָל אֶחָד וְאֶחָד רְצוֹנוֹ:
והשתיה. על משקל בכח האכילה כי דגשות היו"ד בעבור היו"ד המובלע שהוא תחת ה"א השורש.
כדת כחוק והיא לשון נקבה וחוברה על הזכרים כמו נשים ופילגשים.
אונס. מכריח וקרוב מטעם וכל רז לא אנס לך.
רב ביתו. גדול כמו ורבי המלך.
והשתיה, ובכל זאת היתה השתיה בלי אונס, כי בסעודה שאין הכלים מספיקים אונסים את המסובים למהר לשתות חלקו, כדי שיקחו את כוסו למזוג להאחרים אבל פה היה לכ"א כלי שתיתו בפ"ע ולא אנסוהו אל השתי כי לא הוצרך אחד מהם לכלי חברו, וזה מורה על רוב כלי זהב שהיו שם, ואף שכבר היה מנהג בני פרס לכבד הגדול בשתיה [כמ"ש בברכות הני פרסאי בסדר הסבה בקיאי טפי מינן] אבל פה לא אנסו לזה רק כ"א שתה בפני עצמו כפי רצונו, ולבל יהיה זה לבוז אל הגדולים והעדר כבוד, יסד כן המלך על כל רב וגדולי ביתו, שהם מחוייבים לעשות כן, ובאופן שהם עצמם מחלו על כבודם, כדי לעשות כרצון איש ואיש:
