בָּעֶ֣רֶב ׀ הִ֣יא בָאָ֗ה וּ֠בַבֹּ֠קֶר הִ֣יא שָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית הַנָּשִׁים֙ שֵׁנִ֔י אֶל־יַ֧ד שַֽׁעַשְׁגַ֛ז סְרִ֥יס הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַפִּֽילַגְשִׁ֑ים לֹא־תָב֥וֹא עוֹד֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֣י אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֛הּ הַמֶּ֖לֶךְ וְנִקְרְאָ֥ה בְשֵֽׁם׃

אֶל בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי. הַשֵּׁנִי:

אל בית הנשים שני. הטעם פעם שני ובא הטעם לשון זכר כמו אך בפעם הזה. וטעם שומר הפילגשים כי אחר ששכב המלך עמה לא ישכב עמה אדם אחר כי חרפה היא למלך רק תהיה מהפילגשים רק אם לא מצא המלך טובה ממנה אז ימליכנה.

בערב הגם שבערב היא באה ובבוקר היא שבה להיות צרורה בבית הפילגשים ולא תבא עוד אל המלך, מ"מ התרצו והלכו ברצון טוב בחפץ לבבם: