וַיְהִ֨י אֹמֵ֜ן אֶת־הֲדַסָּ֗ה הִ֤יא אֶסְתֵּר֙ בַּת־דֹּד֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין לָ֖הּ אָ֣ב וָאֵ֑ם וְהַנַּעֲרָ֤ה יְפַת־תֹּ֙אַר֙ וְטוֹבַ֣ת מַרְאֶ֔ה וּבְמ֤וֹת אָבִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ לְקָחָ֧הּ מׇרְדֳּכַ֛י ל֖וֹ לְבַֽת׃

לוֹ לְבַת. רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ "לְבַיִת", לְאִשָּׁה:

יפת תואר. תואר כל אבר ומראה הכל טוב או על העין. ודרש ירקרוקת מטעם הדסה.

לבת. לולי שהיתה בתולה לא היה מרדכי סכן בה כי לא יסמך על מעשה נס. אולי דרש לבית שהיה במחשבתו בעבור יופי' לקחתה לאשה.

השאלות:כפל הלשון וגם אינו מסודר במה שהפסיק באמצע במ"ש והנערה יפ"ת:

ויהי אומן, ד. שהיה נודע לכל שהוא האומן אותה, וגם אסתר היתה נודעת בשם עד שנקראת הדסה ע"י מדותיה הטובים, וגם היתה בת דודו וממילא הוא פקיד עליה והיא תחת רשותו, ומכל אלה הצדדים היה בסכנה גדולה אם יודע שמחביאה מפני המלך ה. כי אין לה אב ואם, וממילא רק ממנו יבקשו דין וחשבון לא מזולתו, ו. והנערה יפת תאר, ולא יהיה לו שום כפרה אם ימצאו שהחביא נערה יפה כזאת, ולא היה יכול לאמר שהנערה גדולה היא וחשב שמעצמה תלך אל בית המלך, כי במות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת וא"א שתצא בלעדי רשותו: