וַתַּ֨עַן אֶסְתֵּ֤ר הַמַּלְכָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר אִם־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב תִּנָּֽתֶן־לִ֤י נַפְשִׁי֙ בִּשְׁאֵ֣לָתִ֔י וְעַמִּ֖י בְּבַקָּשָׁתִֽי׃

תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי. שֶׁלֹּא אֵהָרֵג בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר בַּאֲדָר שֶׁגָּזַרְתָּ גְזֵרַת הֲרֵגָה עַל עַמִּי וּמוֹלַדְתִּי:

וְעַמִּי. יִנָּתֵן לִי "בְּבַקָּשָׁתִי" שֶׁלֹּא יֵהָרְגוּ. וְאִם תּאמַר: מָה אִכְפַּת לָךְ? "כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי, וגו'":

תנתן לי נפשי. הטעם אין שאלתי כי אם נפשי ומה נכבד עם תנתן לי.

השאלות:למה יחסה השאלה אל נפשה והבקשה על עמה:

נפשי, למה שבארתי למעלה כי השאלה היא מה שתבקש לצורך עצמה, והבקשה היא מה שתבקש לצורך אחרים, אמרה אשר אבקש לצורך עצמי אינו דבר זולתי, רק את נפשי, וכן הבקשה לצורך עמי אינו דבר זולתם מהעושר והכבוד רק הצלת נפשם ממות, ולדעת המפרשים שהזכרתי למעלה, שהשאלה היא גוף השאלה והבקשה היא התכלית הנרצה אצלו מן השאלה, והנה המבקש להציל נפש חבירו ממות, השאלה יהיה הצלת נפש חבירו אבל התכלית הנרצה אצלו הוא מפני שאינו יכול לראות ברעת חבירו, קצרה נפשו לראות באבדן רעהו, וא"כ הבקשה היא, הוא בעבור עצמו, והיה יכול אחשורוש לטעות כי אסתר בבקשה על עמה ואמרה כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, ממילא עקר הבקשה היא בעבור עצמה שאינה יכולה לראות אבדן עמה ומולדתה, לז"א כי לא כן הוא רק כ"כ יקר בעיניה הצלת עמה עד שהיתה מסכמת שתאבד היא בלבד שעמה ינצלו, באופן שהשאלה אל המלך תהיה בעבור עצמה כמ"ש כי איככה אוכל וראיתי, אבל עקר הבקשה ותכליתה הוא עמה: