וַיְכַלּ֣וּ בַכֹּ֔ל אֲנָשִׁ֕ים הַהֹשִׁ֖יבוּ נָשִׁ֣ים נׇכְרִיּ֑וֹת עַ֛ד י֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשֽׁוֹן׃ {פ}

ויכלו בכל - הבי"ת במקום שנים והם ויכלו בכל באנשים הושיבו.

ויכלו. השלימו דבר ההבדל בכל האנשים אשר השיבו נשים עובדות כוכבים מעת שישבו עד יום אחד וכו׳:

ויכלו בכל [ומפרש] באנשים [הב' נמשך לשתים, ולכן בא מלת בכל בחול"ם] כמ"ש הראב"ע, ההושיבו, אשר הושיבו. ואשמים איל צאן, פירשו חז"ל בכריתות דף י"א שבעלו שפחה חרופה לכן היו מחוייבים איל אשם כדין, ובזה יצדק מ"ש ואשמים, כי בש"ח אינו חייב רק אם בעל כדרכו וגמר ביאתו, וע"כ אם אמרו לו שנים בעלת ש"ח והוא אומר לא בעלתי אינו חייב, שיל"פ לא גמרתי ביאתי כמ"ש בכריתות דף י"ב, וא"כ א"א לחייבו איל אשם ע"י עדים, רק הם עצמם הודו שהם אשמים, ושעי"כ חייבים להביא איל צאן. ובאשר היו יכולים לשחררה, אך שהם היו כהנים ואסורה להם משום זונה, וע"ז נתנו ידם בת"כ להוציא, כדין כהן שנשא אשה בעבירה נודר ועובד ורש"י כתב שהוראת שעה היה, והוא תמוה שהוא נגד הגמ' הנ"ל, ונראה שרש"י לשטתו שכתב בגיטין דף ל"ו דבבית שני לא נהגו יובלות וא"כ למאי דקיי"ל דש"ח היא המאורסה לעבד עברי לא היה זה אפשר בבית שני דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, וע"כ שרב חסדא שאמר ששפחה חרופה בעלו, אמר כן לדעת אחרים בכריתות [י"א] דש"ח היא המאורסת לעבד כנעני, ואינה כהלכה לר"ע ור"י דס"ל דש"ח היא המאורסת לעבד עברי, אמנם התוס' בגיטין [שם] ובערכין [דף ל"א] כתבו שהיובל היה נוהג בבית שני והיה ע"ע נוהג, ולדידיה אתיא דרב חסדא כהלכה:

ויכלו בכל אנשים ההושיבו נשים נכריות. ר"ל שככה השלימו בכל המקומות לדרוש מי הם האנשים שהושיבו נשים נכריות: