כִּ֣י בֹ֗שְׁתִּי לִשְׁא֤וֹל מִן־הַמֶּ֙לֶךְ֙ חַ֣יִל וּפָרָשִׁ֔ים לְעׇזְרֵ֥נוּ מֵאוֹיֵ֖ב בַּדָּ֑רֶךְ כִּֽי־אָמַ֨רְנוּ לַמֶּ֜לֶךְ לֵאמֹ֗ר יַד־אֱלֹהֵ֤ינוּ עַל־כׇּל־מְבַקְשָׁיו֙ לְטוֹבָ֔ה וְעֻזּ֣וֹ וְאַפּ֔וֹ עַ֖ל כׇּל־עֹזְבָֽיו׃

כי בושתי וגו׳. ולזה לא שלח עמנו והייתי מתפחד מן האויב:

כי אמרנו וגו׳. ולזה לא שאלתי חיל ופרשים כ״א שאלתי היה משיב לומר איה אמריכם:

לטובה. להטיב להם:

ועזו. כח נקמתו:

ופרשים. הם רוכבי הסוסים בהרגל רב:

כי בושתי, שהגם שהיה ראוי שלא יסמך על הנס, דאף ששלוחי מצוה אינם נזוקין היכא דשכיח הזיקא שאני, והיה ראוי שיבקשו חיל ופרשים, עז"א שבושו מלבקש זאת, כי הם אמרו שהשגחת ה' הפרטיית נלוה עמהם תמיד בדרך הנסיי, ולכן בקשו זאת מאלהים, ויעתר לנו, פי' הראב"ע שה' הודיע להם זאת ע"י חלום, וי"ל כרחב"ד שהיה מתפלל על החולים. ואומר זה חי וזה מת וכו', אם שגורה תפלתי בפי וכו', כמ"ש בפ' אין עומדין: