וָאֶכְּרֶ֣הָ לִּ֔י בַּחֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר כָּ֑סֶף וְחֹ֥מֶר שְׂעֹרִ֖ים וְלֵ֥תֶךְ שְׂעֹרִֽים׃

אשישי ענבים. פי' מנחם גביעי יין אוהבי' להשתכר ביינם ואינם עוסקים בתורה וכן מצינו שמוכיחם במקום אחר על כך השותים במזרקי יין (עמוס ו׳:ו׳):

וּפְרַקְתִּינוּן בְּמֵימְרִי בְּיוֹם חַמְשָׁא עֲסַר לְיֶרַח נִיסָן וִיהַב יַת כְּסַף תִּקְלַיָא כִּפּוּר לְנַפְשֵׁיהוֹן וַאֲמַרֵית דִיהוֹן מְקַרְבִין קֳדָמַי עוּמַר אֲרָמוּתָא מַעֲלָלַת סְעָרִין:

ואכרה - יש אומרים: ואקנה אותה, כמו: תכרו מאתם ואינו נכון בטעם ובדקדוק, והוא מגזרת: הכר נא רק היה ראוי להיות ואכירה, או יהיה מבנין הקל ואם לא נמצא אע"פ שלא נמצא לשון הכר משקל קל, הנה יהיה על משקל אתנה או הפתח הקטן תחת הפתח גדול, כמו ואעדך עדי, שהוא מן עדה, פן אכלך בדרך, מן כלה, ובאה זו המלה על דרך וידבקו ורבים ככה.

וטעם בחמשה עשר כסף - כמשמעו לכתובתה.

וחומר ולתך - מאכלה. ולפי דעתי, שהוא משל ליהודה ואלה חמשה עשר הם מלכי יהודה, שתחלתם רחבעם מלך ולא תחשוב מלכות בני יאשיהו, רק מלכות אחת כי אחים היו.

וחומר ולתך - הם הכהנים הגדולים שהיו במלכות יהודה בירושלים.

ואכרה לי. קניתי לי אשה כזאת ר״ל קדשתיה בחמשה עשר כסף:

וחומר וגו׳. השעורים נתן למאכלם (ולפי שהיתה זונה ועשתה מעשה בהמה לפיכך נתן לה למאכלה מאכל בהמה וכעין לזה אמרו רז״ל על מנחת סוטה שהיתה מקמח שעורים) ולפי הרמז יאמר שהמקום הבטיח את ישראל לקחת אותם לו לעם באחרית הימים והבטחה ההיא היתה ביד ט״ו נביאי ישראל הראשון דוד המלך בספר תהלים בכמה מזמורים והב׳ ישעיה בנבואותיו והג׳ ירמיה והרביעי יחזקאל והחמישי הושע והששי יואל והשביעי עמוס והשמיני עובדיה והתשיעי מיכה והעשירי חבקוק והאחד עשר צפניה והשנים עשר דניאל והשלשה עשר חגי והארבעה עשר זכריה והחמשה עשר מלאכי כי הם לבד נבאו על הגאולה העתידה ולא עוד ואמר כסף כי אל נבואותיהם נכספה וגם כלתה נפשם של ישראל וגם החומר והלתך ירמוז על הנביאים ההם כי בחומר ולתך יש חמשה עשר איפות כמספר הנביאים ההם אשר הבטיחו לישראל שגם בהיותם בארץ אחרת לא יעזבם ה׳ ויתן להם מחיה אולם לא בהשפעה מרובה ולזה מרמז משעורים שאינם נאכלים אלא מדוחק:

ואכרה. ענין קנין כמו וגם מים תכרו (דברים ב׳:ו׳):

כסף. הוא מלה משותפת על הכסף ממש ועל התאוה כמו למעשה ידיך תכסוף (איוב י״ד:ט״ו):

וחומר. הוא הכור בת עשרה איפות והאיפה ג׳ סאים:

ולתך. הוא חצי הכור חמשה איפות:

ואכרה לי בחמשה עשר כסף, ממשיל שקנה אותה מאת הריע שלה ונתן בעדה חמשה עשר כסף, ובזה צייר שני ענינים, א] שלא קנה אותה לאשה שכתובת האשה חמשים כסף כמהר הבתולות רק קנה אותה כמו שקונים שפחה שמחירה היא שלשים כסף, כמ"ש אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן, וכן מחיר האשה וערכה מבת עשרים עד ששים שנה היא שלשים שקלים כמובאר בפ' ערכין, ב] צייר שגם לא נתן בעד כל השלשים שקלים רק החצי שהם ט"ו שקלים, כי בא הציור שאינה מיוחדת לו לבדו כי היא מנאפת ולכן לא נתן רק חצי שויה, וכן נהג עם מזונותיה שנתן חמר שעורים ולתך שעורים שהחמר הוא שלשים סאה והלתך הוא ט"ו סאה, והוא כי אחר שאינה אשתו שיתן לה לחמה ומימיה בריוח לפי כבודה והיא רק כאשה עניה שיפרנסה שלא מצד החיוב רק מצד החנינה, הנה אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, והסלע הוא ד' דנרים א"כ הסאה הוא בדינר והדינר שש מעין והמעה שתי פודיונות נמצא נותנים לסעודתו א' מי"ב בסאה, א"כ החומר שהוא שלשים סאים מספיק למזון של ש"ס ימי השנה, רק שתחת פת חטים נתן לה פת שעורים הגרוע להורות על גריעותה שאוכלת מאכל בהמה, ולסעודת הערב קבע לה החצי מסעודת היום להראות שאינו חויב לתת לה רק החצי כי בערב תצא לנאוף עם הזונים ומגיע לה רק החצי. וגם זה רק שעורים הגרועים: