א֤וֹי לָהֶם֙ כִּֽי־נָדְד֣וּ מִמֶּ֔נִּי שֹׁ֥ד לָהֶ֖ם כִּי־פָ֣שְׁעוּ בִ֑י וְאָנֹכִ֣י אֶפְדֵּ֔ם וְהֵ֕מָּה דִּבְּר֥וּ עָלַ֖י כְּזָבִֽים׃

וַי לְהוֹן אֲרֵי אִתְרְחָקוּ מִדְחַלְתִּי בָּזוֹזִין אַיְתֵי עֲלֵיהוֹן אֲרֵי מְרָדוּ בְּמֵימְרִי וַאֲנָא הֲוֵיתִי פָּרִיק לְהוֹן וְאִינוּן מְמַלְלִין קֳדָמַי כַּדִיבִין:

אוי - טעם נדדו בעבור שהיו בורחים שוד יבא עליהם.

ואנכי - בלבי ומחשבתי לפדותם והם היו אומרים: כי כל לבי להרע להם.

נדדו ממני. נדדו ללכת ממני:

שוד להם. השודד יבוא עליהם והוא אשור:

ואנכי אפדם. בלבי היה לפדותם מצרתם אבל המה דברו עלי כזבים כי כחשו בהשגחתי כמו שנאמר ויחפאו בני ישראל וכו׳ (מלכים ב י״ז:ט׳):

נדדו. ענין הנעה:

שוד. ענין עשק וגזל:

אפדם. מלשון פדיון:

אוי להם בעבור כי נדדו ממני, כן איסרם במוסרי, ובזה ואנכי אפדם, כשמע שישמעו את המוסר הזה וישובו אלי עי"ז שישיתו לב מה החטא גורם, עי"ז אפדם מיד מלך אשור, אבל והמה דברי עלי כזבים הם לא נתיסרו בזה לשמוע מוסר ולא שמו על לב שהרעה באה להם ע"י שנדדו מה'. רק דברו על ה' כזבים להכחיש את ההשגחה והעונש: