בָּ֣אוּ ׀ יְמֵ֣י הַפְּקֻדָּ֗ה בָּ֚אוּ יְמֵ֣י הַשִּׁלֻּ֔ם יֵדְע֖וּ יִשְׂרָאֵ֑ל אֱוִ֣יל הַנָּבִ֗יא מְשֻׁגָּע֙ אִ֣ישׁ הָר֔וּחַ עַ֚ל רֹ֣ב עֲוֺנְךָ֔ וְרַבָּ֖ה מַשְׂטֵמָֽה׃

אֲתוֹ יוֹמֵי סְעוּרָנָא אֲתוֹ יוֹמֵי תוּשְׁלָמַת חוֹבִין יֵדְעוּן דְבֵית יִשְׂרָאֵל דַהֲווֹ מִתְנַבָּן לְהוֹן נְבִיֵי קוּשְׁטָא וּמְשַׁעֲמָמִין לְהוֹן נְבִיֵי שִׁקְרָא עַל דְאַסְגִיאוּ חוֹבָךְ וְתַקִיפוּ חֶטְאָךְ:

באו ימי השִׁלום - שישלם לכם השם שהייתם אומרים על נביא השם שהוא אויל. ואיש אשר רוח השם בו, הוא משוגע.

על רב עונך, משטמה - שיש בלב כל אחד.

באו. הנה עתה באו הימים של זכרון עונותיהם ובאו הימים של גמול תשלומיהם וידעו ישראל כי הן קרבו ובאו:

אויל הנביא. ר״ל יראו שהנביא השקר המבטיחם השלום שהוא אויל ולא דבר בו ה׳:

איש הרוח. הוא הנביא השקר אשר חשבו שיש בו רוח נבואה והוא כפל ענין במ״ש:

על רוב עונך. בעבור רוב עונך רבה עליך נטירת האיבה מה׳:

הפקודה. ענין זכרון:

ורבה. הוי״ו יתירה:

משטמה. ענין נטירת איבה כמו וישטום עשו (בראשית כז):

באו. עד עתה לא ידעו את ה' ולא האמינו בנביאיו אשר יעדו להם העונשים שיבואו מאתו, עד אשר באו ימי הפקודה שיפקוד ה' את עונותיהם, וגם באו ימי השלום שיגיעו דברי הנביאים וישלם להם כמדתם, אז ידעו ישראל כי צדקו דברי הנביאים, כי עד עתה אויל הנביא, הנביא שנבא לך את העתיד לבא עליך היה בעיניך כאיש אויל, ואיש הרוח היה כמשוגע בעיניך, על רוב עונך מסבת רוב עונך שהעוית במזיד ולא האמנת למוכיח על עון, ולכן רבה משטמה":