הַאִ֬ם אֵ֣ין עֶזְרָתִ֣י בִ֑י וְ֝תֻשִׁיָּ֗ה נִדְּחָ֥ה מִמֶּֽנִּי׃

האם. וכי גם זאת יבוא לי שלא יהיה בי עזר מה הראוי עתה לי והיא תנחומות אוהבים:

ותושיה. וכי יהיה נדחה ממני כל מה אשר יש עם מחשבותי כי תשחק על אמרי ותלעג למו:

ותושיה. מל׳ יש:

האם, עתה משיב על מה שאמר אליפז שהגיעהו בנבואה התשובה על סבת יסורי איוב שהם רק יסורים לפי שעה למרק חטאו ועוד ישוב לחיות ולראות בטוב (שע"ז רמז במ"ש כי לא כחדתי אמרי קדוש), משיב שאם כדברך שהופיע רוח ה' לנחם אותי ולהודיעני כי ישאיר לי אחרית ותקוה, למה בא הדבור אליך ולא אלי, וכי אין עזרתי בי בעצמי, וכי איני ראוי לכך שיבוא אלי עזרתי מקדש שהיא הנבואה להשקיטני מרגזי בלי אמצעי, ולמה תושיה נדחה ממני למס מרעהו חסד, למה נדחה ועברה התושיה שהיא ההופעה הנבואיית ממני, והלכה אל המס מרעהו חסד שהוא אליפז:

ותושיה נדחה ממני. ר"ל האם נדחה ממני תושיה היא ההנהג' האנושי' אשר היה ראוי שיתנהג בה: