בֹּ֥שׁוּ כִֽי־בָטָ֑ח בָּ֥אוּ עָ֝דֶ֗יהָ וַיֶּחְפָּֽרוּ׃

בושו כי בטח - לבם והענין מאשר בטחו.

באו עדיה - עד המקום כי ימצא בלשון נקבה, כמו ולא עוד תשורנו מקומו.

וטעם הנחלים - כי השיירות יבושו כאשר יגעו למקום שמקוים להיות שם מים, והם צמאים וכן אחי בגדו בי.

בושו כי בטח. הנה כ״א אשר בטח לשתות ממי הנחלים ההם בושו כאשר באו למקום הנחל ולא מצאו מים:

באו. כאשר באו אליה הנה נחפרו ונכלמו כי אין מים וכפל הדבר במ״ש:

עדיה. אליה כמו תגע עדיך (לעיל ד):

ויחפרו. ענין בושה:

בושו מצד מה שבטח כ"א מהם על המים האלה ולא הכין לו מים לשתות, ועתה באו עדיה עת באו אל הבטחון שבטחו ויחפרו, כי אין מים לשתות, ושתי הבגידות האלה נמצא בריעיו שתחלה ישבו אתו לארץ שבעת ימים ואין דובר דבר, ונדמו אז כנחל הנקפא ונקרש שאז אינו זז ממקומו ונדמה כי עשוי למדרך כף רגל כמו על היבשה, כן דמה איוב שיוכל לדבר כל אשר יחפוץ והם יחרישו, אבל אחרי שנתחממו בתחלת הוכוח נעשו כשטף נחל השוטף כל אשר נמצא בדרכו צדיק עם רשע, וכן הרשיעו את איוב ולא בחנו בין טוב לרע, אמנם היה עכ"פ תקוה כי ימצא בוכוחם מים זרים קרים נוזלים ממעיני החכמה והדעת, וכי ירוה צמאונו בדבריהם, וגם זה לא היה כי עלו בתהו אל דברי סכלות ומלים לא להועיל, ומפרש,