בְּכֻלָּם יִשְׂמָח. יִהְיֶה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיִּזְכֹּר יְמֵי הַחשֶׁךְ וְיֵיטִיב מַעֲשָׂיו שֶׁיִּנָּצֵל מֵהֶם, וְהֵם יְמֵי מִיתַת עוֹלָם, הֵם יְמֵי הָרְשָׁעִים:
כִּי הַרְבֵּה יִהְיוּ. בְּאוֹתָן הַיָּמִים יוֹתֵר מִימֵי הַחַיִּים:
כָּל שֶׁבָּא. עָלָיו יִהְיֶה הֶבֶל וָחשֶׁךְ. יֵשׁ הֶבֶל שֶׁהוּא לְשׁוֹן פֻּרְעָנוֹת וְצָרוֹת, כְּמוֹ: "כִּי בַהֶבֶל בָּא וּבַחשֶׁךְ יֵלֵךְ":
כי אם. אילו ידע האדם שיחיה שנים רבות וישמח בכולם כשיזכור ימי החשך שהם ימי הקבר כי הרבה יהיו ימר לו האור הנזכר וכל שבא הבל ענינו יבין כי כל שבא לכולם דור הולך ודור בא הוא הבל:
כי אם וגו׳. כי אפילו אם יחיה האדם שנים הרבה ישמח בכל הימים, ואף יום אחד לא יקוץ בחיים עם רבוים:
ויזכור. אבל בחייו יזכור את ימי החושך אשר שכב בקבר אשר יהיו מרובים יותר מימי החיים, ועל ידי זה יראה להכשיר מעשיו:
כל שבא הבל. כל היסורים הבא שמה הבל המה מבלי תועלת, כי בעוד האדם חי בא תועלת מן היסורים, כי על ידי זה מפשפש במעשיו, אבל אחר המיתה אין מקום לפשפוש מעשים, ולכן יזכור בהם למען יכשיר מעשיו עודו חי:
