יֵ֣שׁ אֶחָד֩ וְאֵ֨ין שֵׁנִ֜י גַּ֣ם בֵּ֧ן וָאָ֣ח אֵֽין־ל֗וֹ וְאֵ֥ין קֵץ֙ לְכׇל־עֲמָל֔וֹ גַּם־[עֵינ֖וֹ] (עיניו) לֹא־תִשְׂבַּ֣ע עֹ֑שֶׁר וּלְמִ֣י ׀ אֲנִ֣י עָמֵ֗ל וּמְחַסֵּ֤ר אֶת־נַפְשִׁי֙ מִטּוֹבָ֔ה גַּם־זֶ֥ה הֶ֛בֶל וְעִנְיַ֥ן רָ֖ע הֽוּא׃

יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי. יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה דְבָרָיו בִּיחִידִי:

גַּם בֵּן וָאָח אֵין לוֹ. אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא, אֵינוֹ קוֹנֶה לוֹ תַלְמִיד שֶׁהוּא כְבֵן, וְלֹא חָבֵר שֶׁהוּא כְּאָח. וְאִם רַוָּק הוּא, אֵינוּ נוֹשֵׂא אִשָּׁה לִהְיוֹת לוֹ כְאָח לְעֵזֶר וּלְהוֹלִיד בֵּן. וְאִם סוֹחֵר הוּא, אֵינוֹ קוֹנֶה לוֹ שֻׁתָּפִים, וְיוֹצֵא לְדֶרֶךְ יְחִידִי:

וְאֵין קֵץ לְכָל־עֲמָלוֹ. יָגֵעַ בְּגִירְסָא, וְאִם סוֹחֵר הוּא, עָמֵל בִּפְרַקְמַטְיָא:

גַּם־עֵינוֹ לֹא תִשְׂבַּע עשֶׁר. לֹא יְהֵא שָׂבֵעַ בְּטַעֲמֵי תוֹרָה, שֶׁהַרְבֵּה תוֹרָה לוֹמֵד אָדָם מִתַּלְמִידָיו. וּלְעִנְיַן הַמָּמוֹן, רוֹדֵף תָּמִיד אַחַר הַמָּמוֹן:

וּלְמִי אֲנִי עָמֵל. מֵאַחַר שֶׁאֵינִי מַעֲמִיד תַּלְמִידִים, וְאֵינִי נוֹשֵׂא אִשָּׁה לְהוֹלִיד בָּנִים:

יש אחד. יתכן היות שני חבר או משרת או אשה שהיא עזר כנגדו והוא יותר נכון:

ואין קץ לכל עמלו. הענין שיש לו עושר אין קץ ונפשו לא שבעה ולא שקטה מעמל ולמה לא יחשב בלבו למי אני עמל ולמה אחסר את נפשי מכל תענוג והנה אין מי ירשני שתשמח נפשי שאעזוב בני או אחי בטוב:

גם זה הבל. הוסיף גם להורות כי הכסיל הראשון הבל הוא כמו האחרון ואם שניהם כסילים החכם יהיה כענין רש ועושר אל תתן לי:

יש אחד. יש אדם שעושה מעשיו יחידי ואין שני עמו, כי לא ישתתף עם מי לסייעו בעמל מעשיו:

גם בן ואח אין לו. למען יירשו ההון שקבץ בעמל:

ואין קץ לכל עמלו. בכל עת יעמול ולא ינוח:

לא תשבע. אינה שבעה מהעושר שכבר קבץ כי אין די לו בזה, ולכן לא ינוח כי יחפוץ להרבות עוד:

ולמי אני עמל. רוצה לומר לא יחשוב לומר בשביל מי אני עמל ומחסר את נפשי מטובת ההשקט והמנוחה, הלא אין לי בן ואח לרשת אותי ואעזוב אם כן לאחרים חילי:

גם זה. רוצה לומר אף שהבטלה מגונה, מכל מקום מרבית העמל הוא הבל וענין רע: