מְתוּקָה֙ שְׁנַ֣ת הָעֹבֵ֔ד אִם־מְעַ֥ט וְאִם־הַרְבֵּ֖ה יֹאכֵ֑ל וְהַשָּׂבָע֙ לֶֽעָשִׁ֔יר אֵינֶ֛נּוּ מַנִּ֥יחַֽ ל֖וֹ לִישֽׁוֹן׃

מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד. עוֹבֵד הָאֲדָמָה יָשֵׁן, וְעָרְבָה שְׁנָתוֹ עָלָיו, בֵּין שֶׁהוּא אוֹכֵל מְעַט וּבֵין שֶׁהוּא אוֹכֵל הַרְבֵּה, כִּי כְּבָר הֻרְגַּל בְּכָךְ:

וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִיחַ לוֹ לִישׁוֹן. וְשׂבַע נְכָסִים שֶׁל עָשִׁיר בַעַל פְּרַקְמַטְיָאוֹת הַרְבֵּה אֵינוֹ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן, כָּל־הַלַּיְלָה מְהַרְהֵר בָּהֶן. דָּבָר אַחֵר: "מְתוּקָה שְׁנַת הָעוֹבֵד" אֶת־הָאֱלֹהִים, "אִם מְעַט" יְמֵי שָׁנָיו "וְאִם הַרְבֵּה" יְמֵי שָׁנָיו, יֹאכַל שְׂכָרוֹ הַמּוּעָט כִּמְרֻבֶּה. משֶׁה פִרְנֵס אֶת־יִשְׂרָאֵל מ' שָׁנָה, וּשְׁמוּאֵל הַנָּבִיא פִרְנְסָם עֶשֶׂר שָׁנִים, וּשְׁקָּלָן הַכָּתוּב זֶה כָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר, "משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ וְגוֹ'". כַּךְ נִדְרָשׁ בְּתַנְחוּמָא:

וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר. בַּעַל שְׁמוּעוֹת:

אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן. בַּקֶּבֶר, שֶׁנֶּאֱמַר, "דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים". כָּל־תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאוֹמְרִים דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו, שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקָּבֶר:

מתוקה. ידוע כי העשיר יפחד ביום ובלילה על עשרו מן המלך וחומסים וגנבים וענין שבע רוב ממון שיחשב בלילה מחשבו׳ איך תשבע נפשו מעושר או יהיה שבע שב אל המאכל כענין פן תשבענו והקאתו ושנת העובד פתוח כדרך כל סמוך ואם אתן שנת לעיני קמוץ כי הלמ״ד הכרית הסמיכה ומאת רבי משה הכהן הספרדי נ״ע כי ענין שנת הקמוץ שנתי וכמוהו אף נחלת שפרה עלי עזי וזמרת יה גם הם קמוצין:

מתוקה שנת העובד. עובד האדמה הוא ישן וערבה שנתו עליו בין אכל מעט בין אכל הרבה, רוצה לומר אף אם מעט יאכל ישן הוא כאלו אכל הרבה המביא בטבע את השינה וזהו לפי שאין לו כי אם מלאכת השדה ולא עוד, לזה אין לו במה לחשוב להרהר לנדד השינה מעיניו:

והשבע. רוצה לומר שביעת רוב העושר אין מניח לבעליו לישון, כי עסקיו מרובים ובכל עת יחשוב להרהר בהם ונגזלה שנתו: