כׇּל־עֲמַ֥ל הָאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא׃

כָּל־עֲמַל הָאָדָם. בִּשְׁבִיל פִּיהוּ הוּא, שֶׁיֵּהָנֶה וְיֹּאכַל בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַבָּא, וְזֶה לֹא נֶהֱנָה בְחַיָּיו:

וְגַם־הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא. בִּתְמִיהָּ כְּלוֹמַר, וְזֶה אֲפִלּוּ תַאֲוָתוֹ לֹא מִלֵּא בַהֲנָאָה מֻעֶטֶת, כְּמוֹ, "תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי", לְשׁוֹן הַשָּׂגַת תַּאֲוָה. וַאַחֲרֵי שֶׁכֵּן הוּא:

כל עמל. תמה על הכסיל שלא ראה טובה והלא עיקר כל עמל כדי שיאכל אדם ולא ימות:

וענין וגם הנפש לא תמלא. שלא תשבע ואילו היה לה כל הון שבעולם וכל (תאכל) חטה וענין גם ישוב על הפה שלא ימלא כי מיד ירד המאכל ממנו:

כל עמל. מה שהאדם עמל לקבץ הון, הוא למען יהיה לו מה לתת אל פיהו לאכול ולשתות:

וגם הנפש. ישמור שלא תכרת, רוצה לומר שיתן מהונו צדקה לזכות את הנפש:

תמלא. ענינו כריתה וחתוך כמו התמלא בשכות עורו (איוב מ לא):