טוֹבָ֥ה חׇכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ׃

טוֹבָה חָכְמָה וְגוֹ'. חָכְמָתָם עָמְדָה לָהֶם עִם נַחֲלַת זְכוּת אֲבוֹתָם, כִּי טוֹבָה הִיא הַחָכְמָה:

וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ. יִתְרוֹן הִיא הַחָכְמָה לְכָל הַבְּרִיּוֹת:

לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ. הֵן כָּל הַבְּרִיּוֹת, כְּדִתְנַן: "הַנּוֹדֵר מֵרוֹאֵי הַחַמָּה אָסוּר אַף בְּסוּמִין. לֹא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא בְמִי שֶׁהַחַמָּה רוֹאָה אוֹתוֹ:

טובה חכמה. ואם יתכן שתהיה לחכם נחלה טוב הוא לו ויותר טוב לרואי השמש כי יכבדו אותו בעבור עשרו:

טובה חכמה. אם מי מצא בית והון נחלת אבות, מכל מקום החכמה טובה היא אליה, כי בלעדה לא תתקיים נחלתו בידו:

ויותר. וביותר יש צורך אל החכמה לאלו שהם רואי השמש, רוצה לומר המסתכלים במערכת השמים להוריד מהם השפעה לעצמם, כי אלו אין בידם מאומה וכל בטחונם במערכת השמים לזה צריך חכמה (וזכר השמש לפי שהיא הגדולה מכולם ופועלת הרבה בתחתונים, ולכן תקרא מלכת השמים מלשון מלכה וכמוש״כ בתחלת הספר):