ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כׇּל־הָאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ׃

טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל. מִדָּה הַנּוֹהֶגֶת בַּחַיִּים וּבַמֵּתִים:

מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה. שֶׁהִיא מִדָּה שֶׁאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בַחַיִּים:

בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם. בִּשְׁבִיל שֶׁהָאֵבֶל הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם. סוֹפוֹ שֶׁל כָּל אָדָם לָבֹא לִידֵי כָּךְ. לְפִיכָךְ, הַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, כָּל מַה שֶּׁאֶגְמֹל חֶסֶד עִם הַמֵּת, אֶצְטָרֵךְ אֲנִי שֶׁיִּגְמְלוּ לִי בְמוֹתִי, דְּיִדַּל יִדְלוּנֵיהּ, דְּיִטְעַן יִטְעֲנוּנֵיהּ, דְיִסְפֹּד יִסְפְּדוּנֵיה, דִּילַוֶּה יְלַוִּנֵיהּ.

דָּבָר אַחֵר: בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם. שֶׁהַמִּיתָה הִיא סוֹף כָּל יְמֵי הָאָדָם, וְאִם לֹא עַכְשָׁיו גּוֹמֵל לוֹ חֶסֶד, לֹא יִגְמֹל לוֹ עוֹד, אֲבָל בֵּית הַמִּשְׁתֶּה, זִמְּנוֹ וְלֹא הָלַךְ, יוּכַל לוֹמַר לוֹ: "סוֹפָךְ שֶׁיִּוָּלֵד לְךָ בֵן, וְשָׁם אֶהְיֶה עִמָּךְ, תָּבֹא לָךְ שִׂמְחַת חֲתוּנַת בִּנְךָ וְשָׁם אֵלֵךְ:

וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ. הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁאִם לֹא עַכְשָׁיו יִגְמֹל לוֹ חֶסֶד, לֹא יִגְמֹל לוֹ עוֹד:

טוב ללכת. בעבור ראותו מה הוא סוף כל האדם שהוא המות ובעדנו חי יתן אל לבו:

טוב ללכת. יותר טוב ללכת לבית האבל לשמוע קנות ויללות המעציב את הלב, מללכת לבית המשתה לראות שמחות ורקודין המרחיב את הלב:

באשר. בעבור אשר מקרה האבל הוא סוף של כל אדם, כי כולם ימותו ויתאבלו עליהם, והחי ההולך לבית האבל אף כי עודנו חי יתן אל לבו שגם עליו יתאבלו בבוא עת חליפתו, ובזה יחרד ויכנע לבבו ויהיה נשמר מן החטא: