וּמוֹצֶ֨א אֲנִ֜י מַ֣ר מִמָּ֗וֶת אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁר־הִ֨יא מְצוֹדִ֧ים וַחֲרָמִ֛ים לִבָּ֖הּ אֲסוּרִ֣ים יָדֶ֑יהָ ט֞וֹב לִפְנֵ֤י הָאֱלֹהִים֙ יִמָּלֵ֣ט מִמֶּ֔נָּה וְחוֹטֵ֖א יִלָּ֥כֶד בָּֽהּ׃

וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת. שֶׁהִיא קָשָׁה מֵעֲשָׂרָה דְבָרִים הַקָּשִׁים שֶׁנִּבְרְאוּ בָעוֹלָם, כִּדְאִיתָא בְּבָבָא בַּתְרָא בְּ"הַשֻּׁתָּפִין". "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר" וְקָשֶׁה מִמֶּנָּה "אֶת הָאִשָּׁה", זוּ הַמִּנוּת:

וַחֲרָמִים לִבָּהּ. לְשׁוֹן מִכְמֹרֶת, כְּמוֹ, "יְגֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ וְיַאַסְפֵהוּ בְּמִכְמַרְתּוֹ":

אֲסוּרִים יָדֶיהָ. וּמִשֶּׁהֶחֱזִיקָה בְאָדָם, הֲרֵי הוּא כְנִקְשַׁר בְּקִשּׁוּרֵי עֲבוֹתוֹת:

אֲסוּרִים. שֵׁם דָּבָר שֶׁל קִּשׁוּרִים, כְּמוֹ "וַיִּמַּסוּ אֱסוּרָיו", קִשּׁוּרָיו. וְכֵן פֵּרְשׁוֹ מְנַחֵם:

ומוצא. מוצא החשק יעור עיני חכמים ויסלף מחשבותם ותתבלע חכמתם, ומלת מוצא פועל על משקל קורא ומוצא רוח מאוצרותיו מהבנין הכבד גם הוא פועל וראוי להיות מוציא ובא מלעיל בעבור היות הטעם באות הראשון במלת שאחריו, ומצודי' הוא מן ציד ומשקלו מרומים והוא מן הפעלי' שהעי"ן שלהם איננו שלם, וחרמים כענין רשת משטח חרמים כמוהו, והענין שאין לב האשה ומחשבותי' בכל רגע כי אם לשטוח חרמים לצודד נפשות וידיה כמו בית האסורי', וענין ילכד בה ברשתה ואמר כי המות היה טוב לחכם מהחשק:

ומוצא אני. כאומר הן בזה הכרתי פחיתות הרשע וכו׳, ומאד יש להזהר מהם והנה בהם מצאתי דבר המר יותר מן המות והראוי לבחור במיתה מבזה:

את האשה. רוצה לומר וזאת היא האשה המנאפת, אשר היא כלי צדייה לצודד נפשות הנפתים אחריה:

וחרמים לבה. לבה היא כמו רשת, כי במחשבת לבה תלכוד אנשים:

אסורים ידיה. ידיה המה כמו קשורים, כי כשאוחזת מי אי אפשר להפרד ממנה:

טוב וגו׳. מי שמצא זכות לפני המקום ימלט ממנה עד לא הטתו ברוב לקחה:

ילכד בה. וכאשר נלכד שוב אי אפשר להפרד ממנה למלט נפשו:

מצודים. שם כלי מכלי הציידים וכן במצודה רעה (שם ט יב):

וחרמים. רשתות כמו יגורהו בחרמו (חבקוק א טו):

אסורים. קשורים כמו וימסו אסוריו (שופטים טו יד):