ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ׃

טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ. כְּמַשְׁמָעוֹ, בְּרֵאשִׁית הַדָּבָר, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים מַה יְּהֵא בְסוֹפוֹ, אֲבָל כְּשֶׁאַחֲרִית טוֹב, נִגְמַר בְּטוֹב.

דָּבָר אַחֵר: טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ. בִּזְמַן שֶׁהוּא מֵרֵאשִׁיתוֹ טוֹב, שֶׁנִּתְכַּוְּנוּ לְטוֹבָה כְּשֶׁהִתְתִילוּ בּוֹ. רַבִּי מֵאִיר הֲוָה קָאִים וְדָרִישׁ כּוּלֵיהּ מִלְתָא בֶּאֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה בְּמִדְרַשׁ קֹהֶלֶת:

אֶרֶךְ רוּחַ. הַמַּאֲרִיךְ רָגְזוֹ, וְאֵינוֹ מְמַהֵר לָרִיב:

טוב אחרית דבר מראשיתו. אמר כי החכם ראוי שלא יאהב מתנות כל דבר שיעשה יביט מה אחריתו כי הוא העיקר הלא תראה כי החכם יאכל רפואה היא מרה בראשונה בעבור שתועיל באחרונה וימנע עצמו מלאכול מתוק שהוא טוב בראשיתו ורע באחריתו ושיהיה ארך רוח, וארך הוא שם התואר על משקל ילד ויבא הלך יתר שאת:

טוב אחרית דבר. רוצה לומר כמו שאחרית הדבר הוא טוב יותר מן הראשית כי בראשית הדבר לא נודע מה יעשה בה, אבל כשנגמר הדבר נודע הכל, כן טוב יותר המאריך רוגזו ואינו ממהר לריב, ממי שהוא גבה רוח אשר בעבור זה ימהר להתקצף, כי הממהר להתקצף עומד הוא עדיין בתחלת הריב ולא נודע מה יהיה בסוף בהכלים אותו רעהו אבל אם מאריך אף מאליו ישקע הריב וכאלו נשלם הדבר:

רוח. ענינו רוגז כמו הניחו את רוחי (זכריה ו ח):

מגבה רוח. ענין גאוה יתירה: