אֲנִי֙ פִּי־מֶ֣לֶךְ שְׁמֹ֔ר וְעַ֕ל דִּבְרַ֖ת שְׁבוּעַ֥ת אֱלֹהִֽים׃

אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹר. לְפִיכָךְ, אֲנִי צָרִיךְ וְנָכוֹן לִשְׁמֹר פִּי מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁהִיא הַטּוֹבָה שֶׁבְּכֻלָּן:

וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים. שֶׁנִּשְׁבַּעְנוּ לוֹ בְחוֹרֵב לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו.

דָּבָר אַחֵר: אֲנִי נָכוֹן לִשְׁמֹר פִּי מַלְכֵי הָאֻמּוֹת הַמּוֹשְׁלִים בָּנוּ בְּגֻלְגָלִיּוֹת וְאַרְנוּנִיּוֹת. וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲבִירֵנוּ אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְנוּ לַמָּקוֹם.

וְעַל דִּבְרַת. וְאֵצֶל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים אֶשְׁמֹר פִּי הַמְּלָכִים. וְכֵן מָצִינוּ בַחֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁאָמְרוּ לִנְבוּכַדְנֶצַּר, "וְאָמְרִין לְמַלְכָּא, נְבוּכַדְנֶאצַּר לָא חַשְׁחִין אֲנַחְנָא עַל דְּנָּה פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָךְ". אִם מַלְכָּא, לָמָה נְבוּכַדְנֶאצַּר? וְאִם נְבוּכַדְנֶאצַּר, לָמָּה מַלְכָּא? אֶלָּא כַּךְ אָמְרוּ לוֹ: "לָךְ אָנוּ אוֹמְרִים דְּאַתְּ מַלְכָּא לָנוּ לַעֲבוֹדָה וּלְמִסִּים לְגֻלְגָּלִיּוֹת, אַךְ עַל דְּנָא שֶׁאַתְּ אוֹמֵר עֲלָנָא לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה נְבוּכַדְנֶאצַּר אַתְּ, וְלֹא מֶלֶךְ":

אני. כאשר השלים להוכיח החכם שישמר מפח החשק שב להזהירו שלא ישען על חכמתו ויבזה מצות מלך מקומו בעבור היותו כסיל כנגד וענין אני אני אצוך או אזהירך על שני דברים שלא תמרה אותם האחד מה שיצא מפי המלך והשני מה שיצא מפיך גם אתה כנגד השם הנכבד והנורא כי המלך לא ינקה כל אשר ימרה את פיו ומלך האמת לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא:

אני פי מלך שמור. הוא מקרא קצר, וכאלו אמר אני מזהירך ומלמדך פי מלך שמור לבל תמרה אמרי פיו:

ועל דברת. אבל כשמצותו היה אצל דבר השבועה שהשבענו האלהים, רוצה לומר שלא יהיה הפך מצות המקום אשר עליהם נשבענו לו בחורב לעשותם ולקיימם:

ועל. ואצל כמו והחונים עליו (במדבר ב יב):

דברת. מלשון דבור:

ביאור המלות:פי מלך שמור. הוא מקור והרצון בו אני אשתדל לשמור דבר המלך וצוואתו והוא ה׳ יתברך שישמור מצות התורה.