אִ֗ם מֵאֵת֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ נִֽהְיָ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְלֹ֤א הוֹדַ֙עְתָּ֙ אֶֽת־[עַבְדְּךָ֔] (עבדיך) מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל־כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אַחֲרָֽיו׃ {ס}

אִם מִן רִבּוֹנִי מַלְכָּא הֲוָה פִּתְגָמָא הָדֵין וְלָא הוֹדַעְתְּ יַת עַבְדָךְ מַן יִתֵּיב עַל כּוּרְסֵי מַלְכוּתָא דְרִבּוֹנִי מַלְכָּא בַּתְרוֹהִי:

אם מאת וכו'. אם המלכת אדוניה היא במצותך, תמה אני, למה לא הודעתני מי ישב וכו':

אם מאת אדני, עוד הזכיר תרעומת אחרת נוגעת אליו לבד, באשר הוא נבא לדוד כי שלמה ימלוך אחריו, אם יצוייר שדוד ימליך זולתו, בהכרח בא אליו נבואה אחרת להמליך את אדוניהו, (שזה יצוייר אם גרם איזה חטא בינתים לשלמה שלא ימלוך) ואז היה דוד מחוייב להודיע זאת לנתן, בל יגרום לו ספק בנבואתו, או חשד על דוד שעבר על דברי נביא, וזה שכתוב אם מאת אדוני נהיה הדבר איך לא הודעת את עבדך מי ישב וכו', וכבר אמרו החכמים כי להוציא איזה התפעלות צריך לעורר הדברים מכל צדדיו, כי לפעמים יתפעל האדם מהקנאה והחמה, וזאת פעלה בת שבע בהגדילה חטא אדוניה, ולפעמים יתפעל מצד החשד והבושה, וזאת פעל נתן במה שהניח שדוד עשה זאת, ויתעורר מפני שראה שחושדים אותו שעבר על דברי נביא ועל שבועת אלהים: