וּשְׁלֹשׁ־מֵא֤וֹת מָֽגִנִּים֙ זָהָ֣ב שָׁח֔וּט שְׁלֹ֤שֶׁת מָנִים֙ זָהָ֔ב יַעֲלֶ֖ה עַל־הַמָּגֵ֣ן הָאֶחָ֑ת וַיִּתְּנֵ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ בֵּ֖ית יַ֥עַר הַלְּבָנֽוֹן׃ {פ}

זָהָב שָׁחוּט. הוּא רַךְ וְנוֹחַ לְהֵרָקַע.

וּתְלַת מְאָה מָגִנִין דַהֲבָא טָבָא תְּלָתָא מָנָן דַהֲבָא מַסֵיק עַל מָגִינָא חֲדָא וּמַנִינוּן מַלְכָּא בֵּית מְקִירַת מַלְכַיָא:

שלשת מנים. ובדברי הימים (שם פסוק טז) נאמר: שלש מאות זהב, כי מנה הוא ליטרא, ובו מאה דינרי זהב:

מגנים. הוא שם כלי, עשוי לאחוז ביד בעת המלחמה להגן בו, וגם יש מגן עשוי מעור שלוק, האמור בתחילת שמואל ב (א כא):

שלשת מנים זהב. ר"ל הנה המנה הוא מאה שקלים ולזה אמר בספר בד"ה שלש מאות זהב: