וַיִּתֵּ֨ן הַמֶּ֧לֶךְ אֶת־הַכֶּ֛סֶף בִּירוּשָׁלַ֖͏ִם כָּאֲבָנִ֑ים וְאֵ֣ת הָאֲרָזִ֗ים נָתַ֛ן כַּשִּׁקְמִ֥ים אֲשֶׁר־בַּשְּׁפֵלָ֖ה לָרֹֽב׃

כַּאֲבָנִים. וּלְמַעְלָה הוּא אוֹמֵר 'לִמְאוּמָה'. רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ: כָּאן קֹדֶם שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה, כָּאן לְאַחַר שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה.

וִיהַב מַלְכָּא יַת כַּסְפָּא בִּירוּשְׁלֵם כְּאַבְנַיָא וְיַת אַרְזַיָא יְהַב כְּשִׁקְמַיָא דְבִשְׁפֶלְתָּא לִסְגֵי:

ויתן המלך וכו׳ כאבנים. הניחם ברחוב העיר כאבנים, ובעבור כי היו רבי המשקל, לא היה מהאפשר לגנבם וללקחם:

אשר בשפלה. הגדלים בשפלה הרבה מאוד:

כשקמים. שם אילן גרוע ושפל, כמו (שם ט ט) שקמים גדעו:

בשפלה. בעמק:

ויתן המלך ולא לבד שהיה עושר גדול להמלך עצמו כי גם אנשי ירושלים נתעשרו מאד ע"י רבת עם שבאו לשם, וע"י רבת המסחר בהאסף לתוכה עמים רבים כל אחד מעשירי ירושלים היה בונה לו בית ארזים עד שנתרבו הארזים כשקמים: