וַיֹּ֥אמֶר אֵלֶ֖יהָ תְּנִי־לִ֣י אֶת־בְּנֵ֑ךְ וַיִּקָּחֵ֣הוּ מֵחֵיקָ֗הּ וַֽיַּעֲלֵ֙הוּ֙ אֶל־הָעֲלִיָּ֗ה אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב שָׁ֔ם וַיַּשְׁכִּבֵ֖הוּ עַל־מִטָּתֽוֹ׃

וַאֲמַר לָהּ הָבִי לִי יַת בְּרִיךְ וְנַסְבֵיהּ מֵחֵינָהּ וְאַסְקֵיהּ לְעֵלִיתָא דְהוּא יָתֵב תַּמָן וְאַשְׁכְּבֵיהּ עַל עַרְסֵיהּ:

ויאמר, וישכיבהו טרם החייהו הורה כי מיתתו צער גדול הוא לו, וכאילו שוכב הוא עצמו מת על מטתו [בשגם שמטת אליהו היה מורה חיים כי לא טעם טעם מיתה]: