וַיָּ֣קׇם שִׁמְעִ֗י וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיֵּ֤לֶךְ גַּ֙תָה֙ אֶל־אָכִ֔ישׁ לְבַקֵּ֖שׁ אֶת־עֲבָדָ֑יו וַיֵּ֣לֶךְ שִׁמְעִ֔י וַיָּבֵ֥א אֶת־עֲבָדָ֖יו מִגַּֽת׃ {ס}

וְקָם שִׁמְעִי וְזָרֵיז יַת חֲמָרֵיהּ וְאָזַל לְגַת לְוַת אָכִישׁ לְמִבְעֵי יַת עַבְדוֹהִי וַאֲזַל שִׁמְעִי וְאַיְתִי יַת עַבְדוֹהִי מִגַת:

וילך. בכדי שילך על החמור לגת:

לבקש. לשאול מאכיש, להחזיר לו עבדיו:

ויחבוש. ענין תקון האוכף, כמו (שם יז כג) ויחבוש את החמור:

ויקם שמעי הנה שמעי סמך בזה, שאינו מוזהר רק לעבור את נחל קדרון, מחשש מרד, לא ללכת לגת שהוא במערב ירושלים ומערי העמים שאין חשש מרד, בפרט שנודע יציאתו שהלך מפני אונס לבקש את עבדיו, וז"ש א. וילך גתה, וחשב שע"ז אינו מוזהר, ב. שהלך אל אכיש לא אל בני עמו, ג. שהלך לבקש את עבדיו, ונראה בעליל שלא הלך לקשור קשר, ד. וילך שמעי ויבא את עבדיו הרי הלך ושב מיד, ולא עבר ע"מ שצוהו לדור בירושלים: